אבל ושמחה בעומר, מרד בר כוכבא ול"ג בעומר 
הרב יהורם מזור

אל מצב הרוח הכללי של ספירת העומר נוספה, מאוחר יותר, גם הסוגיה ההיסטורית. שנים רבות לאחר כניסת עם ישראל לארץ ישראל והפיכת העם מעם של רועי צאן לעם של חקלאים. אחרי שחווינו חורבן בית ראשון, גלות ושיבת ציון, בנין מקדש שני וחורבנו. בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השניה מתגברת הנטיה המשיחית, העם חולם על מקדש ועצמאות מדינית ורבי עקיבא רואה את הגאולה המתקרבת ואת הגואל בדמותו של שמעון בר-כוסבא. כמו שאנו קוראים במדרש: "וכשראה אותו ר' עקיבא היה אומר: דרך כוזיבא מיעקב, זהו מלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן-תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדין בן דוד איננו בא" (איכה רבה ב').

כאן חייבים אנו לעמוד על שמו האמיתי של אותו שמעון ששמו של המרד קרוי על שמו. מאגרות שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות  במערות מדבר יהודה אנו יודעים כי שמו האמיתי היה בר-כוסבא. (על כך ניתן לקרוא בספרו של יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, 1971.) רבי עקיבא, החדור באמונה משיחית, משנה את שמו לבר כוכבא. חז"ל, בהשפעת כשלון המרד, משנים את שמו בספרות התנאית והאמוראית לבר-כוזיבא.

אכן, לא כולם הסכימו עם רבי עקיבא ותורתו המשיחית ורבי יוחנן בן-תורתא אף גיבש זאת בצורה ברורה באומרו שבר כוכבא איננו המשיח.

אך למרות המחלוקת נצחו רבי עקיבא ובר כוכבא במאבק הפנימי והמרד פרץ. במשך ארבע שנים נלחמו בר כוכבא וחייליו נגד הצבא הרומי עד שהובסו. והמפלה היתה נוראה.

בספרו "בתוקף המציאות" (הוצאת מוסד ואן לייר) טוען פרופ' יהושפט הרכבי: "דכויו של מרד בר כוכבא חולל את הפורענות הלאומית, המדינית-צבאית החמורה ביותר בתולדותינו. פורענות שהיתה גדולה יותר מחורבן בית ראשון ומחורבן בית שני..."

למעשה, פרט לשואת אירופה היה מרד בר כוכבא השואה החמורה ביותר בתולדות עמנו. רמז למרד ולתוצאותיו אנו מוצאים בתלמוד הבבלי (יבמות ס"ב, ע"ב): "אמרו שנים עשר אלף זוגים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה."

ממקור תלמודי זה אנו לומדים כי האבל הנהוג בזמן ספירת העומר הוא על מותם של תלמידי רבי עקיבא. עלינו לשים לב לעובדה חשובה: הגמרא איננה מזכירה אותם כחיליו של שמעון בר כוכבא. למראית עין מותם נובע מדרך התנהגות רעה או ממחלה משונה. הגמרא, בכל זאת, משאירה בטכסט רמז מוצפן אחד למרד. רמז זה מצוי במילה 'אסכרה'. לדעת המחקר אין הכוונה כאן למחלה הידועה כדפטריה=שנית כפי שמפרש רש"י. לדעתם יש לקרוא מילה זו במובנה בשפה הערבית: אסכרה=אסקרייה=צבא, ז"א תלמידי רבי עקיבא נפלו בקרב כחיליו של שמעון בר כוכבא. התלמוד מלמד אותנו כי הרומאים התעללו בגופות הנופלים בקרב ולא התירו לקברם. ברכת 'הטוב והמטיב' שבברכת המזון נקבעה ביום שבו, לדעת התלמוד (ברכות מ"ח,ע"ב), הותרה קבורתם ומשום שהגופות לא נרקבו עד יום קבורתם: "הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה."

על הרובד החקלאי הקדום של המנעות משמחה בעונה חקלאית רגישה נוסף המימד של האבל על תלמידי רבי עקיבא הם לוחמיו של בר כוכבא שנפלו בקרבות המרד.

והשמחה בל"ג בעומר כיצד הגיעה אל הלוח? נראה שמקורו של יום שמחה זה איננו ידוע. קיימים כמה מקורות המנסים לתרץ את היום והשמחה שבו, אך כל ההסברים דחוקים מאד. אבל למרות אי הידיעה הפך היום ליום של שמחה. ביתר תוקף מציינים יום זה החל מתקופת המקובלים בצפת. ספר הקבלה החשוב ביותר הוא 'הזוהר', המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי, שעל פי המסורת נפטר בי"ח באייר הוא יום ל"ג בעומר. לכן קבעו המקובלים יום זה כיום הילולא לזכרו. מדורת ההילולא בה שרפו המקובלים חומרי בעירה שונים כאשר בקשו-התפללו אל נשמת רשב"י הפכה לסממן חשוב של היום, כך התפשטו מדורות ל"ג בעומר ממירון לעולם התודעה היהודי.

עם תחילת הציונות המדינית נוצר הצורך בגיבורים שקל יותר להזדהות איתם מאשר עם דמותו של היהודי בן הגלות. בר כוכבא, מהחשובים שבגבורים, תפס מקום חשוב בפנתאון הגיבורים המתחדש. על כן ל"ג בעומר כיום הוא תאריך שכלל הציבור במדינת ישראל מתייחס אליו, חילונים ודתיים, ילדים ומבוגרים.