בַמַּיִם הַחַיִּים
הרבה אילה מירון-שעשוע
 

צמד הפרשות תזריע-מצורע הן צמד מאתגר במיוחד. ממש בעיצומה של קריאת התורה, במקום טוב באמצע, אנחנו זוכים לרשימה מפורטת של נגעי עור, בהרת, ספחת, צרעת, לומדים על התפתחות הנגעים, גודלם וצבעיהם, ולבסוף על אופן הטיפול בהם.

רשימת הנגעים הללו באה אחרי רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים בחציה השני של פרשת שמיני. על כך דרש ר' שמלאי: "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה, חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה, חיה ועוף" (ויקרא רבה י"ד א').

באופן מפתיע, תורתו של הטהור והטמא בבני אדם נפרשת אחרי הפסוקים הבאים, המסיימים את פרשת שמיני:
כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי [וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ] כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. (ויקרא י"א מ"ד-מ"ה).

לא קשה לשמוע בשני הפסוקים האלה את החזרה, ההתעקשות כמעט, להבהיר שכללי הטומאה והטהרה, בבעלי החיים במקרה זה, קשורים קשר אמיץ בנושא הקדושה. מכאן וודאי אפשר גם להקיש על הכללים הנוגעים לטהרה וטומאה בבני אדם. נקודת המבט הזו שמעמידה התורה בפנינו מציעה לנו להתבונן במערכת הכללים והחוקים הללו, שיפרשו בפנינו בפרשות תזריע ומצורע, כחלק מניסיון כולל לנהל חיים ששומרים על קשר אמיץ עם הקדושה, הן ברמת ההתנהלות האישית (האוכל שאנחנו מכניסים לפה) והן ברמת ההתנהלות החברתית (הנגעים והסטיות שאנחנו כחברה מסוגלים לסבול ומה עושים עם אלה שלא).

אני מבקשת להדגיש שתי טענות יסודיות לגבי מצבי הטומאה המתוארים בפרשות אלה:

שלא כמו בעולם בעלי החיים, בו הטומאה והטהרה היא מהותית לבעל חיים מסויים ואין אפשרות לשנות את ההבחנה, בזירה האנושית מדובר במצב של טומאה ולא טומאה מהותית וקבועה. הטומאה היא מצב והגדרה הנתונים לשיקול דעת, ומכאן נובע העיקרון השני: הטומאה היא לעולם מצב זמני, שאפשר וצריך לשנותו, כפי שמעידה ההוראה החוזרת על עצמה: "וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא ט"ו ה'-ז').

תפקידו של הכהן, כשליח הציבור, כפי שהוא מתברר מן הדברים, הוא לנהל משא ומתן עם מצבי הטומאה על מנת לחזור ולבדוק מתי יגיעו למינון איתו החברה מסוגלת להתמודד, או לדרגה אותה החברה מסוגלת להכיל.

מתוך אופן ההתנהלות אותו מפרטת פרשת תזריע-מצורע אפשר, לדעתי, להסיק על אופן ההתנהלות של קהילה ביחס למצבי נפש קיצוניים: התפרצות פסיכוטית, מחלת נפש, דיכאון, התמכרות, אֵבֶל עמוק. מצב הטומאה נובע ביסודו מהקשר עם המוות.

כך גם כשמדובר בלידה, הפותחת את פרשת תזריע. מניסיון החיים של הקדמונים הלידה היא מצב הנוגע בקו הדק שבין המוות לחיים, ומכאן הקביעה שאישה מייד אחרי לידה היא במצב טומאה.

אני רוצה לטעון שהעיסוק בנגעים ובמצבי קצה, למרות הרתיעה, הדחייה והסלידה שהם מעוררים בנו, הם חלק מתפיסה המסתייגת מן המוות ובוחרת בחיים, ואפילו יותר מכך:  חלק מתפיסה המקדשת את החיים.

אין פלא, לכן, שמרכיב מרכזי בטקס הטיהור מנגע הצרעת כולל טבילה במיים חיים: וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת (ויקרא י"ד מ"ב).

טקס הטהרה המתנהל כאשר זמנו של הנגוע להיטהר ולחזור לתוך רקמת החיים החברתית, הוא טקס המזכיר את המגע עם המוות, אך עיקרו חזרה לחיים, אישור ואישוש של החיים, מתוך אמונה יסודית בקדושתם.

השנה אנו קוראים בפרשת תזריע-מצורע בשבוע שבו אנו מציינים את יום השואה ולקראת ציון יום הזיכרון לחללי צה"ל. מתוך יחסה של התורה לנגעי הגוף אני לומדת, כאמור, גם על טווח האפשרויות להתייחס למצבי נפש שביניהם אפשר למצוא, ברוח תקופה זו בלוח העברי, חיים עם זיכרונות קשים, אבל, ושכול.

התורה מלמדת אותנו שיעור חשוב ביכולת להתייחס למצבים הללו בצורה עניינית, גמישה, דיאלוגית. בעיקר אני מתרשמת מן המהלך המוטל על הכהן. הכהן נדרש ללכת ולבוא, לבחון ולמדוד ולהעריך, לצאת ולדווח ולשתף. ההליכה של הכהן הנה ושוב מסמלת בעיני הזמנה לדו-שיח מתמשך, מודד ומתמודד עם מצבי הקצה, מותח את יכולותנו לבוא במגע, להקשיב ולהכיל.  אמנם, התורה אינה מצווה על החברה, הקהילה, להכיל את מצבי הקצה ללא סייג. להפך, העיסוק בנגעים נובע מן ההכרה בקושי להכילם. אופן ההתנהלות של הקהילה במקרים אלה מביא בחשבון את הקושי הזה, אך גם דורש מן הקהילה ללכת צעד נוסף מעבר לו: לבחון את הנגע לגופו, לעניינו, להרחיק אך לא להדיר, להסגיר ולסייג אך לא לדחוק ולדחות, והחשוב מכל לנהל את השיח עם מצבים אלה של  אבל כבד ומוות ואסון, מתוך כוונה והתכוונות לחדש ולאשר ולאשש את החוזה שלנו עם החיים, לאמץ את הבחירה בחיים ולהזכיר לעצמנו את קדושתם.

הרבה אילה מירון-שעשוע היא רבת קהילת בבת עין בראש העין