בין ישראל לעמים פרשת קדושים ויום השואה
ד"ר ישי לכטר
 

פרשת השבוע מתחילה בציווי:

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני…"
אחרי הציווי להיות קדושים, מגיעות מצוות מוכרות רבות.
המוכרת ואולי הקשה מכולם הינה "ואהבת לרעך כמוך".

מה המשמעות של להיות קדוש?

להיות קדוש, על-פי הגדרה מילונית פירושו: להיות פרושים, נפרדים, לחוד, מיוחדים ובמיוחד למטרות אלוהיות. גם בסופה של פרשת השבוע, חוזרת המצווה להיות פרושים ולכן קדושים: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן-העמים להיות לי" (ויקרא כ כו). ההיבדלות מפרידה בינינו לאחרים, אך איננה קובעת שאנחנו עליונים או טובים מעמים אחרים.

ישנה משמעות לקדושה שלנו הן כבודדים והן כעם.

דרך אחת לבחון את משמעות הקדושה היא לבדוק את הפן ההפוך - ההידמות לאחרים, ההתבוללות. במה מועילה לנו התבוללות, ובמה היא מזיקה? מה עלינו לעשות כדי שהגויים מסביבנו לא יהיו חסרי סובלנות כלפינו?

השבוע אנו מציינים את יום השואה. זהו זמן מתאים במיוחד לבחון את תוצאותיה של ההתבוללות. מומלץ לשקול איך שתי גישות אלו מגינות מפני האנטישמיות, ומאידך מנוצלות ע"י האנטישמים.

השואה התחוללה לפני 60 שנה. קטן מספר הניצולים שעדין עמנו והעדויות פוחתות. במשך 60 שנים אלו, חוויות השואה וזכר השנאה מאחדות את העם היהודי. ההזדהות עם השואה היא אחת החוויות המרכזיות שכל היהודים שותפים לה. למרות המחלוקות הרבות שיש בינינו, עבור העולם הלא-יהודי אנו מהווים גוש אחיד של אנשים שהסובלנות כלפיו לפעמים עולה, ולצערנו לעתים גם דועכת. שנאה אלימה נגד יהודים לא נעלמה מאז השואה, ובשנת 2003 יש עדיין עדויות לאנטישמיות אלימה בכל היבשות. אך מצווה על כולנו, כל הזמן, "להיות קדושים" , גם בעולם הקשה של היום. איך? בפרקי אבות אומר הלל: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

כיהודים אנחנו מצווים לאהוב את שכנינו כמונו. התורה מדגישה שיש לאהוב גם את הגר שבתוכנו. כיהודים אנו חייבים להגדיר את עצמנו, להכיר בזה שאנחנו שונים ולהכיר בתכונות המיוחדות של כל עם ועם, אך עלינו להימנע מכל טענת עליונות. טענה שאנו קדושים יותר או קרובים יותר לאל- היא טענה שתגרום לבטח ליצירת אויבים.

אישית, כל ניסיון שלי להתמודד עם זכר השואה נדמה כבלתי מספק עקב גודל האסון. סיגלתי לי הרגל לקרוא (לפחות) ספר אחד על השואה בכל שנה. עלייתי לישראל והשירות בצה"ל מהווים, בחלקם לפחות, תגובה לשואה. הבנת גודל האסון היא בלתי אפשרית, אך המעט שעל-פי הרגשתי יש לדרוש מעצמנו הוא שמירת הזיכרונות והעברתם לדורות הבאים.

ההתקרבות אל האל עוזרת ליהודים רבים להתמודד עם זכר השואה, אך יש אחרים שלהם תגובה הפוכה. השואה מעמידה אותנו מול השאלה - איפה היה האל בזמן השואה? טוב עם נתלבט גם כשאין תגובה אחת.

כרופא, אני מכיר בשני היבטים של הרפואה: היבט מדעי והיבט אומנותי. כאנשי מדע אנו משתמשים באנטומיה, בביוכימיה ובשאר המקצועות המדעיים כדי לזהות במה אנשים דומים אלו לאלו. הנקודות המשותפות לאנשים כולם נותנות יסוד לטיפול מוצלח. לא פחות חשובה היא אומנות הרפואה, האומנות המקבלת כל מטופל\ת כבודד, יחיד ומיוחד, שונה וקדוש- ומשתדלת לראות את הניצוץ האלוקי בכל אדם. הרפואה משלימה בין המייחד כל אדם לבין המשותף לו ולאחרים.

לסיכום: עלינו להפריד בינינו לבין שכנינו, אך עלינו גם להכיר בדברים הרבים בהם איננו שונים, ולבטח לא עליונים.

יהי רצון שמאמצינו לקדש את עצמנו, בחיזוק עמנו, ארצנו, שפתנו, דתנו, וחיבורנו להיסטוריה שלנו- יחזקו אותנו.

יהי רצון שאהבתינו כלפי לא-יהודים, יחד עם סובלנות ואהבת חינם בתוכנו, תביא אור חדש לעמים. מי ייתן ויאיר אור חדש זה את דרכנו ונהיה כולנו קדושים כי הוא אלוקינו קדוש.

הכותב הוא חבר בקהילת "אור חדש", חיפה.