לא רק אנחנו מתחפשים בפורים, מגילת אסתר עצמה - כולה הסתר וחילופים. מעניינים במיוחד מקרים של חילופי מין וערעור זהותם המגדרית.

קחו למשל את הסריסים, אלה שתפקידם היה לשמור על הנשים כשאלה התכוננו למפגש עם המלך אחשוורוש ולספק להן את כל צרכיהן. הסריסים הם גברים שניטלה מהם גבריותם, הם שרויים בעולם נשי אבל אינם נשים, תפקידם לסייע לנשים ולשמש בני בריתן אבל באותה עת גם "לשטר" אותן.

בואו להגיב על המאמר בפייסבוק

מרדכי היהודי אימץ את אסתר אחייניתו לו לבת משנתייתמה מהוריה ודאג לכל צרכה. מדרש הבא מפיו של ר' יודן מספר על חילוף מגדרי פלאי שחל אצלו: "פעם אחת חיזר [מרדכי] על כל המניקות, לא מצא לאסתר מינקת והיה מניקהּ הוא" (בראשית רבה ל, ח). דאגתו של מרדכי לבת אחותו הייתה כה גדולה, ומשלא מצא פתרון אחר, הניב גופו חלב והזין אותה.

לעומת השינוי המופלא שמרדכי זכה לו, מתאר המדרש חילוף מפלצתי שחל במלכה ושתי. בתלמוד הבבלי מוסבר מיאונהּ להופיע בפני המלך במשתה שערך, מפני שיופיה הושחת וגופה עוות. זאת, כעונש על כך שנהגה בבנות ישראל ברשעות. לפי אחד התיאורים פרחה בעורה צרעת ולפי אחר, "בא גבריאל ועשה לה זנב" (מגילה יב, ע"ב). מה משמעו של הזנב שצמח לושתי? מצד אחד הוא מפקיע אותה מהתחום האנושי והופך אותה לבעל-חיים ומן הצד השני הזנב הוא אולי לשון נקיה לאיבר מין זכרי (בשפות רבות, כמו יידיש וגרמנית, המילה "זנב" משמשת גם לתיאור איבר הזכרות). הנשיות של ושתי, שעליה גאוותה, הושחתה והיא הפכה ליצור כלאיים ספק בהמה ספק זכר מעוות.

ויש עוד דמות אחת, היא אינה מופיעה במגילת אסתר אבל דמותה וסיפורה מהדהדים באלה של אסתר. כוונתי היא ליהודית. דמות מופלאה שסיפורה לא נכנס לקאנון המקראי שלנו ונותר בספרות החיצונית. כדי להציל את עמה מידי הכובש, המירה יהודית את לבוש אלמנותה וחשפה את יופיה הנהדר. באמצעות יופיה וקור הרוח האסטרטגי שלה הצליחה להוביל את ישראל לניצחון מבריק. בסיום הסיפור היא שָבה ו"מתחפשת" בבגדי אבלהּ. בדמותה ובפועלה משולבות תכונות גבריות ונשיות כאחד: מנהיגות, אסרטיביות, קור רוח ואפילו אכזריות עם צניעות ופיתוי והיא משתמשת בכולן בחכמה לפי צרכי המצב. סיפור יהודית הוא מעין תיקון לזה של אסתר: היא לא התמסרה למלך הנכרי אלא רצחה אותו ובישרה בכך את מפלתם של אויבי ישראל.

אם כן, אנו רואים בסיפור פורים ובסיפורים ה"משוחחים" עמו מעברים מגדריים וזהויות מיניות לא ברורות. מה נוכל ללמוד מהם על "פורים לדורות" ועל חיינו אנו?

נחזור לרגע לאיסור בתורה על לבוש שמתאים למין השני: "לא יהיה כְּלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת יי אלהיך כל עֹשה אלה" (דברים כב, 5). הסיבות שניתנו לאיסור הזה הן חשש מפני פריצות ודאגה לשמירת הנורמות החברתיות. למרות האיסור הזה (ושמא בגללו?), מוכר וידוע המנהג של גברים להתחפש בפורים לנשים. ודומני, אם כי לא ערכתי מחקר בנושא, שככל שחברה מפרידה באופן חריף יותר בין המינים, כך רב מספר הגברים המתחפשים לנשים. כן, וגם נשים, אם כי במידה פחותה, נוהגות להתחפש לגברים.

מנהג ההתחפשות בפורים מתועד לראשונה באיטליה של המאה השלוש-עשרה, כנראה בהשפעת מנהגי הקרנבל הנוצרי. ר' קלונימוס בן קלונימוס כתב בספרו "אבן בוחן" (1322 לערך) על ההתחפשות למין השני: "ובארבעה עשר לחדש אדר / בחורי ישראל לכבוד ולהדר / יתפארו ויתהללו / כי ישתגעו וכי יתהוללו /... זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים... / אלו עם אלו אנשים עם נשים" (עמ' 30). והצניעות מה יהא עליה?

רבי משה איסרליש (1572-1520) מתייחס בהגהותיו ל"שולחן ערוך" לעניין זה: "ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא... ויש אומרים דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה" (אורח חיים, תרצ"ו ח). לבישת בגדים שאינם מתאימים למגדר מותרת, אם כן, בפורים מפני שכל מטרתה לבטא את שמחת החג, לשמוח ולשמח. מהסגנון שבו נוקט הרמ"א ניכר שהיו מתנגדים לדעתו עוד בזמנו. ואכן דבריו עוררו ויכוח גדול בין הפוסקים, אלה מתירים ואלה מזהירים מפני הסכנות הטמונות בהתחזות בין-מגדרית בפורים.

כך או כך, ברור שמדובר במנהג אשר היה נפוץ באשכנז וההיתר הוא היתר שבדיעבד, אולי מתוך השלמה עם מציאות וקבלת העיקרון "מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין". היינו מתוך הבנה שהמנהג הוא כה מושרש ואהוד עד שקשה לגזור על הציבור להימנע ממנו ושמא גם מתוך ראיית הערך שבו.

יש, אם כן, הרואים ברשות להתחפשות בין מגדרית בפורים סכנה להפרת הנורמות המגדריות המקובלות, בעיקר בחברה המסורתית; לעומתם יש הרואים בהתנסויות מבוקרות כאלה מעין תריס בפני התנסויות לא לגיטימיות במעברי גבולות; אחרים מעדיפים לראות את ההתחפשות הבין-מגדרית תרגיל שמטרתו לאפשר להתנסות בזהויות מגוונות באופן שיאפשר לכל אחד ואחת למצוא את הזהות היחודית שלה/ו.

הרואה אוכלוסי ישראל, אומר:
ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה
ואין פרצופיהן דומים זה לזה (בבלי ברכות נח, ע"א)

בפורים ובכל יום.