"נס גדול היה פה" מספר לנו הסביבון בעקבות הסיפור המסופר בתלמוד הבבלי (מסכת שבת כ"א עמוד ב'). אודות היוונים שנכנסו להיכל וטמאו את כל השמנים. עם נצחון החשמונאים ושובם למקדש הסתבר כי אין במקום אלא פך אחד של שמן נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
הסיפור הינו סיפור יפה ומעניין רק שבודאי רחוק הוא מהאמת ההיסטורית כרחוק הנס מן המציאות.
עלינו לשאול אם יש בספור פך השמן איזו מגמה – ומדוע?
המקור הקדום ביותר לסיפור חנוכה מופיע בספרים חיצוניים. בספרי מקבים, שנכתבו בסמוך להתרחשויות עצמן. בספר מקבים א' אנו קוראים כי חגיגת חידוש העבודה במקדש נמשכה שמונה ימים, לכן נקבע כי מעתה ואילך יש לציין את הארוע המיוחד הזה בחג שיוחג מדי שנה במשך שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו שהינו היום בו שב ונחנך המקדש בימי יהודה המקבי ואחיו. מכבים ב' ממשיך ומסביר הינו בעצם חג סוכות שנחוג חודשיים מאוחר ממועדו.
על משמעות שמונת הימים מנסה מגילת תענית לתת לנו נמוק מעניין: "אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקים בו שמונה ימים" (מגילת תענית פרק ט') מתוך מקור זה אנו יכולים ללמוד כי שפוצי המקדש עם כניסתם של לוחמי החשמונאים ארכו שמונה ימים. לזכר תקופת השיפוצים נקבע כי יש לחוג תקופה זו כחג.
אך, ספרי מקבים נתנו סיבה יפה יותר. במכתב ליהודי מצרים מודגש: " ועתה עשו את ימי חג הסוכות מחמישה ועשרים בחודש כסלו" (מקבים ב'א' ט).
מקבים מבהיר לנו את הנקודה בצורה יפה יותר: "וביום אשר חולל בו בית המקדש בידי נכרים ביום ההוא היה טהור המקדש, ביום עשרים וחמישה לחודש ההוא הוא כסלו, חגגו בשמחה שמונה ימים כחג הסוכות, בזכרם כי לפני זמן מה בלו את ימי חג הסוכות בהרים ובמערות כדרך החיות. לכן, במקלות מקושטים ובענפים המצויים בעונה ההיא ובתמרים הודו לה' אשר הצליח את דרכם לטהר את מקומו..." (מקבים ב' ו' ה – ז).
המסקנה המתבקשת מקטע זה היא כי באותה שנה לא היו לוחמי המקבים מסוגלים לחוג בזמן את חג הסוכות ולכן הם חוגים אותו שלא בזמנו, כאשר התנאים החיצוניים טובים – אך עם ארבע מינים – בסופו של חודש כסלו. שאלת הביניים שנתנת להישאל כאן תהיה בודאי: "האם ניתן לחוג את חג הסוכות או כל חג שהוא שלא בזמנו?" תשובה נלמד מקביעת המקרא ליום ארבע עשר לחודש השני, הוא חודש אייר, המצויין עד היום בלוח שלנו בשם "פסח שני" ונועד לתת הזדמנות שניה לאלו שלא חגגו את הפסח בזמנו.
אם כן, המסקנה שלנו תהיה כי חג החנוכה הראשון, זה שנחוג על ידי לוחמי החשמונאים, היה "חג סוכות נדחה". אך, בכל מקרה אין ספרי המקבים מספרים לנו את אגדת פך השמן והנס המפורסם אלא קושרים קשר הדוק בין החג החדש וחג הסוכות.
עדות נוספת, קרובה לזמן הארוע, היא עדותו של ההסטוריון יוספוס פלאביוס. וכך אנו קוראים בדבריו: "וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שנתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חיודש העבודה במשך שמונה ימים, מאותו זמן ועד הינום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים. ונדמה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקווינו לה" (קדמוניות היהודים ספר י"ב 326). אי איזכורו של נס פך השמן על ידי יוסף בן מתתיהו ממשפחת הכהנים החשמונאים בודאי שמדגיש כי נס לא קרה כאן.
אם אומנם לא היה נס וסיפור פך השמן לא היה ולא נברא, מדוע אנו קושרים את החג עם המנורה והדלקתה? נזכור כי למנורה היה תפקיד חשוב ביותר בבית המקדש. הדלקתה ושמירה מתמדת על אורה היו חלק חשוב בעבודת הכוהנים. עם שובם של בני חשמונאי למקדש הם מחדשים גם את המנורה. המנורה הקודמת, שדלקה במקדש עד חילולו בידי היוונים, בודאי שלא הייתה כשרה יותר לתפקודה, וקרוב לודאי שזהבה נבזז בידי מחללי המקדש.
במגילת תענית, שנזכרה לעיל, אנו לומדים: "...והדליקו בה נרות בטהרה, לפי שנכנסו יוונים בהיכל טמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בעץ והתחילו להדליק".
מתוך מקור זה אנו לומדים כי בית חשמונאי מציב במקדש שבעה שפודים (כידונים) מצופים באבץ אשר באו להחליף את המנורה הטמאה. בתה ואולי נכדתה של מנורת הכידונים החשמונאית היא המנורה שנבזזה על ידי טיטוס ואנשיו בשנת 70 לספירה והובלה במסע ניצחון המונצח על גבי שער טיטוס שברומא.
מקור אחר לחג החנוכה עומד על אופיו האלילי של החג. בתלמוד הבבלי, במסכת עבודה זרה (דף ח' עמוד א') אנו קוראים על אדם הראשון אשר הבחין כי הימים הולכים ומתקצרים וסבר לכי כי בשל חטאים שב העולם לתהו ובהו. כדי להפר את רוע הגזירה צם ומתפלל אדם במשך שמונה ימים ואז הוא מבחין שהיום מתחיל להתארך שנית. לכן, קבע את העונה כזמן שמחה. כוונת אדם הייתה לשמחה לשמו של הקב"ה, אך עובדי האלילים חגגו אותו כחג אלילי.
עדויות ספרותיות וארכיאולוגיות קיימות לכך שגם בעמים אחרים היו בתקופה זו של השנה, שהיא זמנו של היום הקצר בשנה, חגים ופסטיבלים של אש הבאים להבריח את החושך המשתלט על העולם.
לסכום הדיון במקורות נזכיר גם את הנוסח אותו אנו מזכירים בתפילת "על הניסים". נוסח זה, שהינו קדום, מספר לנו על מאבקם של בני חשמונאי ביוונים על טהור המקדש, הדלקת הנרות וקביעת חג לדורות. כל זאת ללא ציון של נס.
מה מקורו של הנס ומדוע נזקקים לו חז"ל בדברם על חנוכה? ההסבר היחיד שאנו יכולים לתת הוא התנגדותם של חז"ל לאופי האנושי של החג. המקבים היו לוחמים גבורים ודמותי של יהודי בעל אגרוף לא הייתה אהודה על רבותינו.
המלכים החשמונאים, שסוף מלכותם ביישה את ראשיתם, היו דוגמא רעה למלכות שאסור שתשאר בכתובים.
זאת הסיבה שחז"ל בחרו שלא להקדיש לעניין חנוכה מסכת שלמה וכל הדיון אודות חג החנוכה מובלע במסכת שבת.
גבורת המקבים נדחתה לקרן זווית ונשכחה. כל הדיון התלמודי בחנוכה צץ ועולה אגב דיון בסוגי השמנים והפתילות בהם מדליקים נר שבת, מה שאינו טוב דיו לשבת מותר בחנוכה.
נר השבת מעלה במקרה את הדיון בנר חנוכה ולכן נזקק התלמוד לשאלת "מאי חנוכה" ומספר לנו על הנס.
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי" זהו המוטיב העקרוני של חג החנוכה אליבא דחז"ל. לכן המקבי אינו יותר בעל המקבת אלא מכב"י –"מי כמוך באלים ה'". לכן, ההדגשה הינה רוח ולא כוח.
לכן, תפס את מקומו בתולדותינו נס פך השמן המזויף, ארוע שלא היה ולא נברא אלא משל בלבד.
.png?id=7913050){kind=small}