"הא לחמא עניא..." – צדקה וגאולה

הסדר עצמו נפתח בהצהרת – "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" - זה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים, ובהזמנה: "כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח." - כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח. הצהרה זו נאמרת בארמית, שפת העם, הזמנה לכלל ציבור הנצרכים להצטרף לסעודה. לשם מה נועדה הצהרה והזמנה זו?

דומה שיש לבאר על פי דברי הרמב"ם שכותב בספרו "משנה תורה" (הלכות יום טוב פרק ו', הלכות יז'-יח'):

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר: (דברים ט"ז) "ושמחת בחגך" וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

כיצד? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים, קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) "לגר ליתום ולאלמנה" עם שאר העניים האמללים,

אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר: (הושע ט') "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם", ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר: (מלאכי ב') "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".

לדעת הרמב"ם סעודה זו – ליל הסדר, באם תיערך ללא עניים הרי זו "שמחת כרסו" – ואין לה דבר עם שמחת מצווה. הזמנת כלל העניים להשתתף בסעודה היא המצהירה שאנו בני חורין, שאין אנו מסתגרים וחושבים רק על עצמנו אלא פונים אנו אל עבר הזולת ומזמינים אותו.

דומֶה כי הזמנת העני להשתתף בסעודה מעלה נושא נכבד על שולחן הסדר - לאדם בעולם ישנו תפקיד חברתי, לדאוג לזולת. בערב זה המדגיש את פן ה"חירות", יש להשתמש בסמל החברתי ולהצהיר במילים "כל דכפין ייתי ויאכל". הזמנה זו נעשית מתוך מודעות שכולנו "עבדים היינו", עברנו משותף ולכן יש לדאוג שאף בהווה יהיה מן השיתוף.

"תניא: ר' יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: (ישעיהו נו') "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". (בבא בתרא י' ע"א)

בפתיחת דבריו אומר ר' יהודה שהצדקה היא המקרבת את הגאולה, אם כן, בליל הסדר בו מספרים ומעלים על נס את הגאולה ממצרים, מן הראוי לקיים מצווה זו ומכאן ההזמנה לעניים לבוא ולהצטרף.

"כי גרים הייתם בארץ מצרים", "תודעת הגר" ו"תודעת מצרים"

מהי תודעת הגר? מדוע המסורת היהודית חוזרת ומדגישה את עובדת היותנו "גרים במצרים"?
אברהם בבואו לאנשי קריית ארבע, היא חברון, אומר:
גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: (בראשית כג', ד')

בלשון זהה נאמר בחוקי שמיטה ויובל בספר ויקרא (כה', כג'):

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." המקרא חוזר ומדגיש "...גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב', כ'; כג',ט'; ויקרא יט',לד; דברים י',יט')

אזכור עובדת היות העם גֵר במצרים מביא לדרישת יחס של אהבה כלפי הגֵר הגָר בתוכנו, כך למשל בספר ויקרא (יט', לד'): "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." דומה שתודעה זו מפותחת על מנת למנוע התנהגות בעייתית של בעל בית, של אדון.

לתודעת הגר יש לצרף את ריבוי האזכורים על כך שישראל נוצר כעם במצרים ובמדבר. מדוע מזכירים את גיבושו של העם במצרים וכמעט ולא נותנים קרדיט לארץ ישראל? אפילו בליל הסדר, במהלך קריאת ההגדה, ארץ ישראל כמעט ואינה נזכרת.

מצרים היא "כור ההיתוך" של משפחת אברהם היורדת למצרים במתי מעט ויוצאת כעבור שנים כעם. דורות מאוחר יותר, בשבת העם בארצו, חוזרים ומזכירים בטקס רב הרושם של הבאת הביכורים את היציאה ממצרים. וכך אומר מביא הביכורים בארץ המובטחת (דברים כו', א'-ה'):

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

כמו כן, בכל שבת ושבת מזכירים את יציאת מצרים בעת אמירת הקידוש וכמובן שמזכירים זאת בתפילה מדי יום. הגדת ליל הסדר מעלה על נס את היציאה ממצרים ומדרש מרכזי ב'הגדה' מתבסס על פסוקי ביכורים. מה יש ללמוד מאזכור חוזר ונשנה של 'מצרים'?

בפשטות ניתן לומר - עליך לזכור את שהותך במצרים וכל ששנוא עליך אל תעשה לאחרים, כלומר אתם, שהייתם גרים במצרים, יכולים וצריכים לדעת מה לא לעשות לאחרים.

ניתן להרחיב ולומר שכשם שהייתם גרים במצרים ורציתם שייתנו לכם לשמור על זהותכם ולא להיהפך למצרים כך גם בשבתכם בארצכם אל תפגעו בגר בתוככם, ואל תגרמו לו להפוך להיות כמוכם אלא תנו לו לשמור על זהותו.