|
מאמרים ומקורות
בשער זה תוכלו למצוא מאמרים העוסקים במשמעויות שונות הניתנות לחג השבועות. מובאות כאן אמירות המנסות להבין את ספירת העמר, ניסיונות לקרוא מחדש את סיפורה של רות המואביה, ואת מקומם של הזוגיות והאהבה בחיינו. המאמרים מנסים לענות על השאלה – מהם השיעורים הגדולים שאנחנו יכולים ללמוד בימינו, כמו בדורות שלפנינו, מחג זה שעניינו המרכזי הוא הברית שבין שמים וארץ?
|
לקט מקורות העוסקים בחג השבועות |
|
הרב פרופ' יהוידע עמיר |
עיוני חג, מדרשים, שירה עברית, מובאות מן המקרא ועוד... לחצו כאן להורדת הלקט
|
ספירת מלאי |
|
הרבה אילה שעשוע-מירון |
ספירת העמר נפתחת בתנופה, במשיכת מכחול עזה, במחווה חגיגי של הבאת ראשית קציר השיבולים אל הכהן והנפתן. אחרי חודשים ארוכים של הכנת הקרקע וחרישתה, הכנת התלמים, זריעה, ציפייה דרוכה לגשם, ניכוש ועישוב ומעקב צמוד אחר צמיחת השיבולים, אחרי שבועות של השגחה וטיפוח ובעיקר המתנה, בא הרגע של ראשית הקציר. חידוד להב המגל. אוושת הסכין כשהוא מונף וחותך את האוויר. הרעש העמום של השיבולים הצונחות על הקרקע. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
"שיהיו מוכשרין לקבל התורה" |
|
שלמה פוקס |
"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". (שמות טז', לו') מה למידת נפח ולספירה ?
או:
"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז', לו') – בין מידת העומר לתיקון מידות
או:
"שיהיו מוכשרין לקבל התורה" (האוהב ישראל) – מידת העומר ככלי לקבלת התורה
את מידת העומר, שהמקרא מדייק בה בהקשר של ירידת המן במדבר, מתרגם המדרש למידה של חסד אלוהי, שחכמים רואים בה סמל לכפרה ולסליחה שמחוץ למניין המקובל של מידות. הרחמים האלוהיות. כותב המדרש (ויקרא רבה, מרגליות, פרשה ג', ג'): "כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאבינו אברהם חוץ מעשירית האיפה. ר' שמעון בן יוחיי אמר: אף עשירית האיפה הראהו הקב"ה לאבינו אברהם..."ואל אלהינו כי ירבה לסלוח". ר' יהודה בר ר' סימון בשם ר' זעירה: אף הקב"ה היתיר לנו סליחה אחת משלו. ואי זו זו, זו עשירית האיפה: "נפש כי תקריב קרבן מנחה". מידה זו של חסד נותנת השראתה על ספירת העומר, שהיא, על פי המקרא, החוליה הקושרת בין הנפת העומר בפסח לבין הבאת מנחת שתי הלחם בשבועות. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
נעשה, נשמע, נשאל ונחדש - ואולי בסדר שונה |
|
שלמה פוקס |
כאשר נחשוב על מעמד הר סיני ונשאל האם העם קבל את התורה? הרי שזה אתה פרשנו שברגע הקריטי, תוך כדי המעמד העם פנה למשה ובקש "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות" כלומר לא רצו או לא יכלו לשמוע מפי ה'. יתרה מזו הרי אנו יודעים מהמשך הפרשה שכאשר העם המתין למשה והלה בושש לבוא, העם עבד ל"עגל – עגל הזהב", כלומר הצהרת העם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" התבררה כהטעיה, כהבטחת שווא!. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
שָׁבועות וטקסי אִשרור [קונפירמציה] יהודיים |
|
הרבה ד"ר דליה מרקס |
כיצד עוצבו טקסי התבגרות יהודיים באירופה של המאה התשע-עשרה? איך הפך הטקס הנוצרי במקורו לטקס יהודי פופולרי? מדוע נחגג דווקא בשבועות? מה מקומו ביהדות זמננו? את השורות הבאות אני מבקשת לייחד לתרגום תרבותי מרתק, לתופעה מעניינת של חדשנות יהודית דתית טקסית בעת החדשה. בראשית המאה התשע-עשרה הנהיגו רבנים רפורמים בגרמניה, ובעקבותיהם הלכו רבנים רבים אחרים, את טקס הקונפירמציה (אִשרור) כדי לסמן את הגעתם של ילדים יהודים לבגרות. רבנים רבים סברו שגיל בר המצווה צעיר מדי לבחירה פעילה להימנות על עם ישראל והעדיפו לסמן את המעבר מילדות יהודית לבגרות יהודית בגיל מאוחר יותר, בדרך כלל סביב גיל שש-עשרה. המסגרת של טקס האישרור נלקחה במקורה מהקונפירמציה הנוצרית, אחד מטקסי החיים המקובלים בדת זו, ובנצרות הקתולית הוא אף נחשב לאחד משבעת הסקרמנטים שמקבלים מאמינים מן הכומר. היהודים שאלו את הצורה הטקסית אבל יצקו בטקס תכנים יהודיים, הדיון בטקסי אִשרור היהודים יכול לשמש מעין מקרה מבחן ליצירתיות ליטורגית בהקשר תרבותי נתון. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
בין בעלוּת לאישוּת – בדרך לתיקון עולם |
|
הרבה תמר דבדבני |
הנביא יחזקאל מתאר את הקשרים בין ישראל ואלהים כקשר בין אב מאמץ לבתו שהופך, עם התבגרותה המינית, לקשר של נישואין בין אשה בוגדנית לבעלה הקנאי. תיקון הקשר הזה ייעשה, לדעת יחזקאל, ע"י החזרת האשה אל מקומה הראשוני כנחותה ונשלטת, המקבלת על עצמה בשתיקה ובהכנעה את עול אביה-בעלה: "והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ה'. למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם אדני ה' " (יחזקאל ט"ז, 62 – 63). בין בני הזוג נכרתת אמנם ברית מחודשת ומתוקנת, אך היא מבוססת על אותו מערך כוחות עליו נבנו יחסיהם הכושלים מלכתחילה – היררכיה שאינה מבטיחה טוב. גם הנביא הושע משתמש במערכת יחסים של זוג נשוי כמראה לשקף בה את יחסי אלהים וישראל - האשה הזונה בוגדת ללא הפסק בבעלה הקנאי, לאחר שזה טיפח אותה והרעיף עליה מתנות לרוב. אולם הושע שונה מיחזקאל. החידוש המשמעותי שלו טמון בהבנה פסיכולוגית מרתקת: זוגיות שבורה לא תתוקן ע"י שינוי באחד מבני הזוג בלבד. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
הצרצר והשיכור - סקס על אף ובשם החוק במיתולוגיה היוונית ובמקרא |
|
הרב דן פרת |
שתי קבוצות סיפורים, האחת מן המקרא, והשנייה מן המיתולוגיה היוונית, עוסקות בקיום יחסי מין הסוטים מן הנורמה: גילוי עריות, זנות, יחסי מין בין נערה לגבר מבוגר מאד ועוד. הסיפורים מהווים מימוש כתוב של פנטזיות מיניות אסורות או לא מהוגנות כאשר דרך הטיפול ב"חומר האסור" שונה מהותית מתרבות לתרבות. במקרא מוצדקים המעשים בכך שהם נעשים לשם קיום חוק, במיתולוגיה היוונית הם מוצגים כעוברים על החוק. קבוצת הסיפורים המקראית סובבת סביב חג השבועות: סיפור בנות לוט, האמהות הגדולות של מואב ועמון, מתקשר לסיפורה של רות המואביה הנקרא בחג השבועות. סיפורם של תמר ויהודה מתקשר לבועז שהוא נכד נכדו של פרץ בן יהודה ותמר. בועז ורות הם הסבא והסבתא רבה של דוד המלך שנולד ומת על פי המסורת בחג השבועות. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
את רות לא היו מגיירים |
|
הרבה ד"ר דליה מרקס |
לא שכנוע תיאולוגי ולא הכרה רליגיוזית הביאו את רות המואבייה לקרוא אל חמותה: "עמך עמי ואלהיך אלהי" (רות א, 15). היה זה רצונה האותנטי להצטרף לנעמי, לעמה ולדרכיה "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" (שם). אילו חייתה האלמנה הצעירה בינותינו כיום, יש מקום להניח שמסכת הייסורים שנאלצים לעבור אלה הרוצים להצטרף לעמנו, היה מרחיק את הסבתא-רבה של דוד המלך ואֵם השושלת שממנה, לפי המסורת, יצמח המשיח מעם ישראל. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
דרשה לשבועות |
|
בנג'י גרובר - רב קהילת יהל |
במגילת רות אשר אנו קוראים היום נאמר: " וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" . מה זה קלי ? טוסט, משהו קטן. בועז הכין לה איזה משהו קטן ומזה היא שבעה. האם זה מספר לנו משהו על מערכת העיכול של רות ? האם היה כאן נס ? המדרש עוסק בשאלה זו אך אני פונה היום בכיוון אחר.. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
גבולות האני וגבולות האֵיני |
|
הרבה גליה סדן |
בדבריי כאן אני מבקשת לבחון את המתח בין הזהות האישית של אדם לבין הצורך שלנו להשתייך למעגלים חברתיים מוגדרים וברורים. עניין זה אנסה לבדוק באמצעות סיפורן של שתי נשים – רות ואיזבל. שתיהן היו נשים, שתיהן נכריות, שתיהן הגיעו לסביבה לא מוכרת, זרה ועוינת. רות הגיעה לבית-לחם יהודה מבחירה. איזבל, יש לשער, נישאה לאחאב מלך ישראל מכורח, בשידוך דיפלומטי בינו לבין אביה, מלך צידון. האחת בחרה להיטמע, השנייה – להתאים את הסביבה הזרה אליה. האחת ייסדה שושלת, השנייה הפכה לסמל לרוע, שחיתות, אפילו זנות...רות ואיזבל אינן רק מודלים להתנהגות נשית. הן שתי נקודות קיצון על הציר שבקצהו האחד ה-"אני" ובקצהו השני ה-"אֵיני". הן מעוררות שאלות על הבחירות הזהותיות שלנו. מה אנחנו בוחרים ובוחרות לגלות, ומה להסתיר; למי אנחנו בוחרים לגלות מי אנחנו, וממי אנחנו מסתירים; על מה חשוב לנו להיאבק בכל מחיר ועל מה אנחנו מוכנים לוותר; עד כמה יש בנו רגישות לסביבה המקיפה אותנו, ועד כמה אנחנו קשובים לרגשותינו, זהותנו וצרכינו. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
הלחם של חיינו – מחשבות על חיטה, על קמח ותורה |
|
הרַבָּה אילה שעשוע-מירון, קהילת בבת עין |
חמישים יום סופר האיכר מראשית קציר השעורים בפסח ועד להבשלת החיטה בשבועות. שבעה שבועות מלווים בתקווה ובחרדה: האם יעלה היבול יפה, האם ימלאו הגרעינים, האם תגבר החיטה על מזיקים אפשריים, על אש פתאומית, על שטפון בלתי צפוי, על רוחות החמסין המצמיתות . בתום חמישים הימים, כשעונת הקציר כבר מתקרבת לסיומה, יביא האיכר את ראשית יבולו כמנחה. במקדש יונפו שתי ככרות לחם שנאפו מן התבואה החדשה: לחם תנופה, לחם ביכורים, שהנפתו מסמנת את תחילתה של עונת ביכורים חדשה. עיקרה של המנחה החדשה, מנחת חג השבועות, היא – אם כך - הלחם: "לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַה'". לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
שורת הדין ומה שלפניה – עיון במגילת רות |
|
הרב גלעד קריב |
מסורת עתיקת יומין, קושרת בין מגילת רות לבין חג השבועות וקובעת את קריאתו של הסיפור הקצר והקסום בליל החג או בבוקרו. בעקבות מסורת זו, המופיע לראשונה במסכת סופרים מסוף תקופת התלמוד, הפכה הנערה המואבייה שעזבה את מולדתה למען חמותה, לגיבורת החג. מבין חכמי ההלכה והמנהג, היו כאלה שהצביעו על עובדת התרחשותה של העלילה בימות הקציר, בין השדה לבין הגורן, כסיבתו של הקשר בין המגילה לחג. אחרים הדגישו כי הצטרפותה של רות לעם ישראל והכרזתה באזני נעמי "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" משולה לקבלת התורה ולהכרזתם של בני ישראל למרגלות הר סיני: "נעשה ונשמע". רבים סמכו את ידיהם גם על פסוקי הסיום של המגילה, המלמדים כי רות היתה סבתו הגדולה של דוד המלך אשר נולד ומת (כך מספרת האגדה התלמודית) בחג השבועות. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
מגילת רות כביטוי החברתי של חג השבועות |
|
הרב גלעד קריב |
יופיים של מנהגי חג השבועות, הוותיקים והמתחדשים, מטשטש לעתים את העובדה, כי מבין כל חגיו התורניים של לוח השנה העברי, רק חג שבועות לבדו, נותר חף מכל מצווה ייחודית לאחר חורבן בית המקדש. בניגוד לתקיעת השופר בראש השנה, לצום ביום הכיפורים, למצוות הישיבה בסוכה ולאכילת המצה בפסח, ענייניו ההלכתיים היסודיים של חג השבועות הצטמצמו עם ביטולה של מצוות הבאת ביכורי החיטים למקדש, למערכת החיובים ואיסורים הכלליים המתלווה לכלל ימי החג ומקראי הקודש של השנה היהודית. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
|
