לפני שנים רבות חיו בירושלים שני אחים. הבכור חי בגפו, אישה לא נשא וילדים לא היו לו. והצעיר בעל משפחה, ולו אישה וילדים שלושה.

היו שני האחים איכרים עניים, וכל רכושם חלקת השדה אשר קיבלו מאביהם. אהבו האחים זה את זה, ועבדו את אדמתם ביחד. ואחרי הקציר היו סופרים את אלומות החיטה ומחלקים אותן ביניהם בשתי ערימות שוות.

לילה אחד, בקיץ, אחרי הקציר, נדדה שנתו של האח הבכור, ולא יכול היה להירדם, כי באה מחשבה בליבו: 'הנה אחי הצעיר בעל משפחה גדולה, ועליו לדאוג לאישתו ולילדיו, שלא יחסר להם דבר; להאכיל ולהשקות, להלביש ולהנעיל, והנה אני- לבדי אני חי, וכמה אני צריך כדי למלא את בטני האחת? הלא רק מעט. ולמה אקח חצי מכל תבואת השדה כמו אחי?' הלך האח הבכור ולקח כמה מן האלומות מהערימה שלו, ושם אותן בערימת אחיו הצעיר.
וחזר ושכב לישון. ואיש לא ידע.

ובאותו לילה נדדה גם שנתו של האח הצעיר, ולא יכול היה לישון, כי חשב על אחיו הגדול. אמר בליבו: 'כמה בודד אחי. בנים אין לו שידאג לו כאשר יהיה זקן, ומה יעשה כאשר לא יהיה לו עוד כוח לעבוד? הנה אני- לי יש בנים, איתם אשב כאשר אהיה זקן, והם יפרנסו אותי בכבוד. ומה יעשה אחי כאשר הוא יזדקן? הנה אנחנו מחלקים את תבואת השדה לשני חלקים שווים. לא צודק הדבר.'
הלך האח הצעיר ולקח כמה האלומות מהערימה שלו והניח אותן בערימת אחיו. וחזר ושכב לישון.
ובלילה השני עשו שני האחים אותו הדבר. ומה השתוממו שניהם לגלות בכל בוקר, כי הערימות נשארו כשהיו, ולא השתנה דבר.
אך בלילה השלישי, כאשר היו בדרכם איש לערימת אחיו, והאלומות בידיהם- נפגשו שני האחים באמצע הדרך.

אז חיבקו זה את זה ובכו מהתרגשות, כי הבינו איש ללב אחיו. את האלומות השאירו במקום שבו נפגשו, וחזרו איש לביתו.