ביומו הראשון של ראש השנה מפגישה אותנו קריאת התורה וההפטרה עם סיפור לידתם של יצחק אבינו ושל שמואל הנביא. מסורת חז"ל, אשר בקשה להפוך את ראש השנה ל"יום כל ההתחלות החדשות", קבעה כי שרה אימנו נפקדה מעקרותה ביום זה, וכי לידתו של שמואל ארעה אף היא באותו היום.
למרות שלשני הסיפורים היה, כידוע, '"הפי-אנד"' חושפת אותנו הקריאה לשני רגעים קשים וצובטי לב של בכי וכאב. הראשון – בכייה של הגר לאחר גירושה מבית אברהם. השני – תפילתה הכואבת והכועסת של חנה על אודות עקרותה; תפילה שנאמרה בשפתיים נעות אך ללא קול.
פסוקי התורה מלמדים אותנו כי הבכי של הגר ותפילתה הכואבת של חנה לא זכו למענה אנושי. הגר בכתה, כידוע, בעומק המדבר, הרחק מאדם, לאחר שנואשה מסיכוייו של ישמעאל לשרוד - "ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטווחי קשת כי אמרה: אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך". תפילתה הדוממת של חנה הביאה את עלי הזקן, כהן שילה, לחשוב אותה לאישה שכורה, רעועת רוח - "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה. ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין, הסירי יינך מעליך". דממת המדבר לאחר הגירוש וקוצר ראייתו של עלי הותירו את הגר ואת חנה לבדן ללא מענה אנושי לכאב, ללא יד חמה ותומכת. בדרך אל הסוף המאושר, מובילה אותנו קריאת התורה דרך רגעים של כאב ובכי, שאינם זוכים למענה האנושי הראוי. מענה זה, לשיטת המקרא, ניתן רק מן השמים. מלאך האלוהים מנחה את הגר אל באר המים; האל פותח את רחמה של חנה ומחלצה מעקרותה. ישמעאל גדל להיות אביהם של המון גויים; שמואל הופך למנהיגם של ישראל. סדר הקריאה ביומה הראשון של השנה העברית מציב זה מול זה ניכור אנושי ומענה אלוהי. בדידותה של הגר וכישלונו של עלי להבין את כאבה של חנה עומדים כאנטי-תזה להיענות האל ולרחמיו.
בדרכם המיוחדת העניקו הסופר המקראי ובעלי המדרש עוצמה וכוח לכאבן של שתי הנשים. עלי קצר הרואי אבד ברבות הימים את מאור עיניו. שרה, לשיטת המדרש ופרשנים רבים, חוותה אף היא את התחושה הנוראה של אם המאבדת את בנה, כשבשורת העקדה הובאה לידיעתה. הרמב"ן בפרושו לספר בראשית אף הגדיל ולא הסס מלקשור את סבלותיהם של בני שרה אל התעמרותה של האם בשפחתה: "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי".
כך בין השורות בין סיפור לידתו של האב השני וסיפור לידתו של מנהיג ישראל חותם דור השופטים, מסתתרים שני סיפורים קטנים של בדידות וניכור, סיפורים על כישלונו של האדם באיתור מצוקת חברו, סיפורים של חרשות ועיוורון.
*
בשנת היוצאת נשפכו בארץ הזו הרבה דמעות. לרבות מהן לא היה מנחם. דמעות של קשישים אשר אבדו את כבודם; דמעות ילדים אשר הורדו מן האוטובוס האמור להסיעם לטיול השנתי, מפאת אי תשלום דמי הטיול; דמעות אנשים אשר נדרשו בצו ההכרעה הדמוקרטית לעזוב את ביתם ואת מפעל חייהם, וטרם זכו לבוא אל המנוחה והנחלה; דמעות חולים, שהתרופה האמורה להאריך את חייהם לא נכללה בסל התרופות; דמעותיהם של חקלאים פלסטינים שעציהם נכרתו או דרכם אל אדמתם נחסמה; דמעות הנשים הלכודות בעגינותן; הד חרישי של בכי עלה מפינותיה של הארץ הזו פעמים רבות ודומה כי לא תמיד היינו מסוגלים לשמעו ולהכילו.
ביומה הראשון של השנה, בצד התקווה והשמחה, אנו נקראים לשאול עצמנו האם עדיין עומדת לנו היכולת לשמוע את קול בכיו של האחר. האם לא נאטמנו, פעמים רבות מדי, למראה דמעותיו ? האם נגזר עלינו להיכשל, פעם אחר פעם, בניסיון להזדהות עם סבלו ומצוקתו של האחר גם אם אנו ניצבים מנגד לו ? גם אם דמעותיו הן מחיר הכרחי לדברים בהם אנו מאמינים בלב שלם ? האם לא מפאת כוחו של הבכי ובשל פחדנו מכוח זה, אנו ומנהיגנו מתאמצים לשוות לבכיו של האחר, לא אחת, צליל של בכיית חינם?
במסכת ברכות בתלמוד הבבלי קובע רבי אלעזר כי מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. אולם שער אחד נותר פתוח והוא שער הדמעה. על יסודה של אגדה זו נקבע המאמר החסידי כי התפילה פותחת שערים, והדמעה פורצת חומות. בימים שבין כסה לעשור טוב שנבדוק האם דמעתם של האחרים מצליחה לפרוץ את חומות ליבנו. האם למדנו מחטאה של שרה אמנו, מעיוורונו של עלי, שלא להותיר את זולתנו לזעוק לבדו במדבר אליו נקלע, שלא לפטור בלא כלום את הזועק חרישית ללא קול?
יותר מכל חג אחר בלוח השנה העברי, מוצבת לה האוזן האנושית במרכזו של ראש השנה. מצוותו העיקרית, ולמעשה היחידה, של היום החגיגי היא ההאזנה לקולו המקוטע והמריע של השופר. בניגוד למצוות אחרות בהן אנו מברכים על עצם עשיית הפעולה, בראש השנה אנו מברכים רק על שמיעת קולו של השופר ולא על השמעתו. המדרש, בפרשנותו למצוות השופר ממשיל את הקולות המקוטעים, לבכייה של שרה אמנו, עת התבשרה על העקידה. בכך מעמיד בעל המדרש במרכז היום את המצווה להאזין לקול הבכי; לשמעו. כידוע, רבות הן הפרשנויות שניתנו למצוות השופר: זכר למעשה העקידה ולמעמד הר סיני, סמל למלכות וסימן לגאולה העתידית. לנוכח מציאות החיים הישראלית בשנה החולפת דומה שמכולן ראויה לתשומת לב פרשנותו של בעל המדרש הרואה בשופר תזכורת לחובת האדם לשמוע את קולו הזועק והכואב של האחר.
*
ביומו השני של ראש השנה נקראת בקהילות ישראל נבואת הנחמה של הנביא ירמיהו, נביא החורבן וההרס. במרכזה של נבואה זו, מן היפות שבנבואות הנחמה במקרא, נשמע פעם נוספת קול בכי. האל מבקש לנחם את רחל, האם הבוכייה, במילים שנטענו, למגינת לבנו, במשמעות חדשה ואיומה בחודשי הקיץ החולף: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום יי ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאם יי ושבו בנים לגבולם".
בעולם בו האל מסתיר את פניו נדרשים בני האדם למלא לא אחת את מקומו. את הבטחת הנחמה הנקראת במרוצת החג יש לראות כמשימה המוטלת לפתחו של האדם - להאזין לבכיו של האחר, לנגב את דמעותיו, להשיב אותו מארץ האויב של בדידותו וכאבו, להביא אותו אל גבולנו. ביומה הראשון של השנה החדשה אנו נקראים לעמוס על שכמנו ועל אוזננו את משימת ההקשבה, מתוך תקווה שנשכיל להקשיב לקולו של האחר.
