אחת ממצוותיו המרכזיות והייחודיות של ראש השנה, שבה חייבים הכל, היא שמיעת קול השופר. מצווה זו עתיקה אף מתוכנו של יום זה כראשיתה של השנה, שכן מצינו כבר בתורה, שבעיניה יום זה הוא הראשון לחודש השביעי, "ובחדש השביעי באחד לחודש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א). משנעשה היום במהלך ימי הבית השני ל'ראש השנה', ליום הדין ולאחד ממוקדיה של התשובה - נתפס השופר כביטוי מרכזי לאווירתו המיוחדת של היום. הוא נקשר - דרך האיל - לסיפור העקדה העומד במרכז קריאת התורה ונקשרו לו רעיונות מדרשיים שונים.
המשנה אינה עוסקת בשאלות רעיוניות מעין אלה, אלא בעיקר בקביעת הסייגים והתנאים לכך שאדם יצא ידי חובת שמיעת השופר. במסגרת זו נדונות שאלות כגון טיב השופר והחומרים מהם הוא עשוי, מקום התקיעה והאפשרות שיעלה הד ויטשטש את קולו של השופר ועוד. והנה בהקשר זה באה המשנה וקובעת:
מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר … אם כיוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. אף על פי שזה שמע ושזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו (משנה ראש השנה, ג' ז').
עניינה של המשנה נראה פשוט. אדם הולך בקרבת בית הכנסת, מאחריו ושומע, לגמרי במקרה, את קול השופר. האם בכך הוא יצא ידי חובתו? המשנה תולה את תשובתה בשאלה האם בעת שהאדם שמע את קול השופר כיוון לבו לצאת ידי חובה זו, או שמא חלף על אוזנו קול השופר כאחד מרעשי הרקע הרבים הפוקדים אותנו. נמצא שלא המציאות האובייקטיבית הכרוכה בעוצמתה של התקיעה ובמרחק שבין התוקע להולך מאחורי בית הכנסת הוא הקובע, אלא האורח שבו התייחס הלך זה אל אשר ארע לו.
כל זה, דין הוא שיעלה בנו הרהור. ההולך אחרי בית הכנסת מתוך אדישות לשופר ולתפילה מוכר לנו היטב. בשביל רבים מבניה ומבנותיה של החברה הישראלית בית הכנסת, על סממניו ומרכיביו, נראה זר ומוזר, מאיים ומרוחק. הללו עשויים להיחשף בעל כורחם לעובדה שיש הפוקדות והפוקדים את בתי הכנסת השונים ולטעום, שוב בעל כורחם, מטעמיו וניחוחיו של ראש השנה. המשנה, הקובעת שבכך לא יצאו ידי חובת שמיעת קול השופר, נראית לי כביטוי של כבוד לעובדה, שהללו לא נתכוונו לצאת ידי חובה ולא ראו עצמם חייבים בה. הם סתם טיילו להנאתם בבוקרו של חג.
אולם מיהם אלה המוצאים עצמם מהלכים באורחי בית הכנסת ובשומעם קול שופר הם מבקשים להיות חלק מן הציבור השומע? מדוע היו באחורי בית הכנסת בעת שרצו לכוון ליבם? מדוע כיוונו ליבם בעודם באחורי בית הכנסת? נראה, שהמחסום העשוי להפריד בין היהודיה והיהודי לבין בית הכנסת אינו מורכב רק מהשקפות עולם ומהרגלים. לעתים כמהה הנפש - ולו פעם בשנה - לבית הכנסת ולקול השופר, והרגליים אינן מוליכות אלא עד לפתח בית התפילה או לאחורי בית הכנסת. רבים כל כך הם אלה ההולכים בליל כל נדרי אל פתח בתי הכנסת על מנת שלא להיכנס לשם. הם שייכים לקהל המתפלל באי שייכותם.
על אלה, כמדומני מבקשת המשנה לדבר. את אלה היא מבקשת לכבד לא פחות מאשר את המתפללים בתוך בתי הכנסת ומאשר את אלה הבוחרים שלא להיות שותפים לפולחן המתרחש בו. המשנה מבקשת לומר לנו, שלא רק מי שצלחה דרכו - בכל ימות השנה, רק בימים הנוראים או אולי רק ברגעים מיוחדים בחייו - שייך לעדה המתפללת. גם אלו שמצאו עצמם באחורי בית הכנסת תוך שהם מכוונים את לבם, גם הם חלק מן הקהל שעמו אנו מתפללים. גם אליו ואליה צריכים להיות מכוונים לבנו ומעשינו.
בראש השנה עוברים כל באי עולם כבמפקד לפני בורא עולם. כך מספרת לנו המסורת שלנו. עוברים יהודים ויהודיות, בנות ובני עמים ודתות אחרות, דתיים ודתיות חילוניים וחילוניות. בימים אלה שומה על כולנו להכיר בכך, שבשביל רבים מאתנו, מקומנו בתוך קהל המתפללים אינו מובן מאליו ואינו פשוט. שומה עלינו לומר גם לאלה הבוחרים שלא לבוא לתפילה שאחינו ושותפינו הם; שומה עלינו לזכור שיש רבות ורבים הנמצאים באחורי בית הכנסת ולבם פתוח לשמוע. יהי רצון שיהא לבנו פתוח כנגד לבם ושנוכל להאזין לשמיעתם ולהיות שותפים עמם לתקיעת קול השופר.
הכותב הוא ראש התוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג', ירושלים.
