למליאת הפתיחה של ועידת תל"ם (התש"ע)

חבריי, חברותיי,

השבת נקרא את פרשת בהעלותך, שבה מסופר על תפקידי הלוויים, מוקדם יותר סופר על "מפקד הלוויים", ספר במדבר כולו מכונה גם "חומש הפקודים". גם אנחנו היום כולנו במפקד, התפקדנו ובאנו ליום חגנו, לוועידת התנועה ליהדות מתקדמת בנושא תפילה ישראלית.

יותר משהייתה היהדות הרפורמית מהפכה תיאולוגית או הלכתית, היא הייתה מהפכה ליטורגית. פעמיה נשמעו בקול הצלול ביותר בחיי בית-הכנסת על סדריו ותפילותיו. אוהדיה ומתנגדיה של הרפורמה מתייחסים בראש ובראשונה לתפילתה, ועל-אף התמורות הגדולות והקטנות שידעה התנועה לאורך כמאתיים שנות קיומה, חשיבותה של התפילה בה עודה מרכזית, מקור כוחה ואף מקור אתגריה - בתפילתה.

והיום, הרשו לי רגע של נוסטלגיה, הרשו לי לקרוא בפניכם, קטע עיתונות קצר מעיתון "הבוקר" משנת 1958:
"רינה מזרחי, צעירה בת 18 עלתה לתורה 'כגבר לכל דבר' [בקהילת הר-אל בירושלים] ובירכה על התורה... ואמנם לראשונה נראתה אשה כשהיא קוראת את התורה ... [היא] הסבירה... כי קיבלה את ההזמנה [לעלות לתורה] ברגשות מעורבים. מכל מקום, הוסיפה, 'עשיתי כמיטב יכולתי שלא לבייש את המעמד' ".

אשרינו, מה שנראה לפני חמישים שנה מוזר ואקזוטי, הפך לשגרה – כניסתן של נשים לחיי בית הכנסת ולעולמה של התפילה כמתפללות, כבעלות תפילה, כחזניות וכרבות, היא מובנת מאליה בתנועה הרפורמית אבל מעניין לראות גם כיצד כניסה נשית זו מניבה פירות גם ב"שמאל" (מבחינה דתית) החילוני וב"ימין" האורתודוכסי. פריחתם של עשרות בתי תפילה המכונים "חילוניים" ברחבי הארץ, שבהן נשים תופסות מקומות מנהיגות מרכזיים מכאן ועמידתן של נשים אורתודוכסיות על זכותן להשמיע קולן ולביטוי דתי מכאן – אלה הן תופעות מרגשות בציבוריות הישראלית. מעטים זוכרים שאנחנו היינו שם כבר לפני חצי מאה.

לאורך שנים נראה היה שמי שמתעניין בצדדים הליברליים של היהדות, אינו פתוח לעולמה של התפילה, ומי שפתוח לעולמה של התפילה חש זרות בגירסתה הליברלית. אך כיום נרקמים בישראל תהליכים חדשים, הישראלים קצים בהפקדת אוצרות הרוח שלהם בידיים של אחרים, הם מתעניינים במורשת ומבקשים למצוא רוחניות וקדושה בחייהם על פי ערכיהם שלהם ועל פי הכללים שהם קובעים.
 
כשאנו רואים את התופעות הרלגיוזיות (איני משתמשת פה במילה הראויה יותר "דתיות", מפני שהיא תפוסה...) בחברה הישראלית בעשור האחרון, את בתי התפילה, את היצירות המוזיקליות החדשות לפיוטים קלאסיים  ואת היצירות הליטורגיות החדשות,  אנו יכולים להתרשם לדוגמה, עד כמה הקדים המעמד, את זמנו. המעמד, מונח שחידשו חברי  תנועת הנוער של תל"ם (שאז נקראה "צופי תל"ם), משמעו תפילה יצירתית הכוללת מלבד הנוסח המסורתי גם שירה (שירי זמר ושירי ספר), ריקוד, מדיטציה ועיון. המעמד נוצר בראשית שנות השמונים, עשרים שנה לפני שהפכו פרקטיקות אלה מקובלות במעגילם רחבים. אני זכיתי להשתתף כחניכה בגיל התיכון במועצה החינוכית במרכז ליאו בק בחיפה, שבה הוחלט על כינונו של המעמד.– איני טוענת שהיה למעמד תפקיד פעיל בהנכחת כל אלה אבל הוא בישר אותן. אנחנו ניבאנו במידה רבה תופעות דתיות רבות בחברה הישראלית: סדרי ט"ו בשבט, כלות לימוד ותיקוני שבועות שהיו מקובלים בחוגים שלנו מזה עשרות שנים הפכו לנחלת הכלל ומתקיימים כעת במאות מתנס"ים וארגונים. מדוע נראה פעמים רבות כל כך שעל אף התפקיד שמילאנו ושאנו ממלאים מקומנו נפקד בציבוריות הישראלית?

אם אתם סבורים שבאתי בדבריי לצקת שמן מרפא על הכבוד האבוד של אנשי היהדות המתקדמת בישראל – אדגיש שאין זו כוונתי! שאלתי היא מדוע על אף היצירתיות והראשוניות, לא תפסה התנועה הרפורמית מקום מרכזי יותר בהוויה הישראלית? מדוע אנו משמשים כבר עשרות של שנים בבחינת מיילדות נאמנות לתינוקות של אחרים אבל מתקשים להביא את עצמנו לקדמת הבמה של העשיה הישראלית? מדוע רבים כל כך מאמצים את תוצרי הרוח שלנו (בדרך כלל בלי לתת קרדיט על כך), אבל מתקשים להיכנס לבתי הכנסת שלנו? האם השם "רפורמי" עדיין כל כך מפחיד?

חלק מהסיבות לכך אינן תלויות בנו, הן קשורות בנידוי הממסדי ובמונופול של האורתודוכסיה על ענייני הדת במדינת ישראל. ובכל זאת, אי אפשר להתחמק מחשבון נפש ויפה שעה אחת קודם. ביכולתנו ובאחריותנו לחולל שינוי (ואני פונה עתה אל היושבים פה, אל המעגל הפנימי ביותר והמסור ביותר). ולשאול:

עד כמה הצלחנו ליצור בעצמנו ובקהלינו התמסרות של ממש, עד כמה התפילה נוכחת בחיינו כיחידים, כמשפחות וכקהילות? עד כמה הצלחנו לקחת את חוסר הנוחות שבתפילה (שצריך להיות בתפילה) ולפעמים את חוסר הנחת ולהפוך אותם לכוחות יוצרים? עד כמה התמדנו להתמודד עם הקשיים שמציבה לנו התפילה? כמה פעמים ברחנו מהמבוכה והספקות שבתפילה אל אינסוף הסברים, תיווכים והקלות? האם אפילו בבתי הכנסת שלנו, עם הרבנים והחזנים המסורים שלנו, לא קרה שהצטדקנו בתפילתנו במקום להישיר מבט כבני בית ולא כאורחים אל מול הספקות? האם תמיד הייתה תפילתנו  "גשר רחב ונושא פחדים" (כמילות תפילתו של הרב עודד מזור), גשר שיישא את פחדינו?

רבי זושא מאָניפולי (ממייסדי תנועת החסידות) אמר לתלמידיו: אם ישאלו אותי כשאגיע לעולם הבא מדוע לא הייתי משה רבנו – אדע מה שאשיב אבל אם ישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא, לא אדע מה להשיב. איני טוענת שעלינו להיות מה שאין ביכולתנו להיות, עלינו להיות בדיוק מי שאנחנו, רק להיות כאלה במידה רבה יותר של מסירות ומתוך רגש של דחיפות. דחיפות לנוכח החלופות הפונדמנטליסטיות האלימות לעתים שאינן פתוחות לריבוי קולות בחברה הישראלית. בין הכלים שיש בידינו למשמעַ את עולמנו ולתקן אותו, חשובה התפילה. התפילה היא חזות הכל, היא גשר רחב – התפילה מעמתת אותנו עם הנשגב, עם הא-לוהי. בתפילה היהודית יש ממד קהילתי חשוב, יש בתפילה ממד אישי רוחני ופסיכולוגי משמעותי, יש בה ממד של תיקון עולם, של התקשרות עם עבר האומה על מכאוביה ותלאותיה ועם התקוות לעתידה, בתפילה יש ממד חינוכי חשוב וממדים אומנותיים אסתטיים מרגשים. העוצמה של תפילה כשהיא באה מן הלב חזקה עליה שתעשה שינוי בנו, בעולמנו, בקהילתנו. והרי בתפילה כוחנו, אכן המהפכה הרפורמית הייתה מהפכה ליטורגית, עליה אנחנו מופקדים,ומתוכה עלינו להשפיע – בבתי הכנסת שלנו, במניינים שאנחנו מקיימים, בתפילות שאנו כותבים, במחקר שלנו ובהגות של אנשינו (ראו את "ברכו", פרי נאה להתהלל בו).

נחזור למקום שבו התחלנו - השורש פק"ד, ממנו נגזרת ההתפקדות שלנו היום ובכל יום, התפקיד שאנחנו לוקחים על עצמנו, הצער על כך שאנחנו עדין נפקדים במידה רבה בחברה הישראלית. השורש פק"ד מציין גם לשון גאולה, יוסף מבטיח לאחיו במצרים "פקוד יפקוד אלהים אתכם" (בראשית נ, 25) והוא קשור בהולדה והצמחה "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, 1). חזקה על עשיה לשם שמיים שתניב פירות - יש בינינו כיום הרבה אנשים ונשים מוכשרים ביותר, לא מעט מהם צמחו בקהילות התנועה, במוסדותיה החינוכיים, בתנועת הנוער, במכינה הקדם צבאית, בפורום הצעירים, בתכנית ללימודי רבנות ובבתי המדרש שלנו . רבים מנשים ואנשים בעלי ידע והכרות עמוקה עם התפילה ועם מקומה. מי ייתן והם  בצד מצטרפים חדשים ידעו לקחת את התפילה אל מחוזות חדשים ומרתקים, כי עת פקודה היא, על נפשו של עמנו ועל נפשה של ישראל, כמדינה יהודית ליברלית אנחנו נאבקים.

נסיים במילות התפילה שחיברה הרבה תמר דבדבני:

אֱלהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינו ואמותינוּ
תן בנו הכח להוציא אל הפועל,
את הטוב והנכון מכל מה שנלמד כאן (במקור: שלמדנו היום).
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ,
שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם
וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, ותשלח ברכה במעשה ידינו.
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילנו, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתינו.
  בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ תְּפִלָה.