הבחירה לקבוע דווקא את ניסן כ"ראש חודשים" איננה מובנת מאליה. למרבה הפליאה ספירת מעגל השנה איננה מתחילה מן היום והחודש בו נברא העולם, מיום היציאה מן התיבה או מן הרגע בו בחר האל את אברהם. אף לא מיום מתן תורה או מן הרגע בו נכנסו בני ישראל לכנען לאחר נדודיהם במדבר. לא. ספירת מעגל השנה המקראי מתחילה דווקא בניסן. שבועיים לפני חג הפסח.

לעם יש זיכרונות מיתולוגיים, שאינם נספרים במדויק, ורק אחריהם באים אירועים קונקרטיים המהווים את ההיסטוריה שלו. אך ישנו מרחב-זמן העומד בין שני קצוות אלה. רגע שהוא הרגע בין המיתולוגיה לבין ההיסטוריה. הזמן של צירי הלידה, של ההתהוות. מפה מתחילים לספור. כאן מתאפסים השעונים. זו ההתחלה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

בעוד ימים אחדים נחוג את הפסח, את יציאתנו מצריים. אומרת לנו ההגדה של פסח:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים".

הבה נראה עצמנו כאילו אנו-עצמנו יצאנו ממצריים, ונדמיין לעצמנו: מה הרגישו בני ישראל בימים האלה? המכות ניחתות על המצרים מכה אחר מכה, פרעה מסכים לעזיבתם וחוזר בו שוב ושוב. והם יודעים שמשהו עומד לקרות. שהנה, או-טו-טו  הם יעזבו את מצרים.

נשׂים עצמנו לרגע אחד בנעליהם: ההכנות. הקושי. הפרידה מן המוכר והחשש מפני היציאה אל הלא מוכר. החבילות הנארזות מדי יום. מבט סוקר ארוך בבית שהיה ביתנו. הבחירה מה לקחת ומה להשאיר. ההתרגשות, המלוּוה גם בתחושה של עקירה. נעילת הנעליים הטובות ביותר. בחירת הבגדים החמים ללילות המדבר. השקט. המתח. ההתרגשות. הפחד. הדמעה. כל אלה הם ההתחלה. מהם מתחילים לספור. מפֹה.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים".

שבועיים לפני המסע הגדול, מסע היציאה ממצרים, באחד בניסן, כבר התחלנו להיוולד. להתבדל. לגבש את זהותנו כעם, עם ישראל. להבין טוב יותר שאנחנו אנחנו, ולא - הם. שלנו יש מטרה אחרת, עתיד אחר. התכונַנו ליציאת מצריים, למסע החיים שלנו כעם.

ואחר כך שחטנו את השׁה. וצבענו את המזוזה שדרכה יצאנו עוד באותו הלילה בדם. חגרנו מותנינו, נעלנו נעלינו, מקלנו בידנו. יצאנו ממצרים.

יצאנו, וזיכרון ההכנות, זיכרון הפרידה, בוער בנו. צרוב בנשמה. ידענו שתמיד, לאורך מאות שנים, ביתנו לא היה ממש ביתנו. אך בו זמנית – ביתנו הוא היה.
יצאנו כדי להתחיל.

גם אנחנו, היום, מתכוננים לפסח, הפסח שלנו, פסח שהוא שונה מאוד מאותו לילה של יציאת מצריים. כמו לבני ובנות ישראל, גם לנו ניתנת ההזדמנות לצאת לחרות ולשחרר מעלינו את הכבלים המשעבדים אותנו להרגלים שמהם אנחנו רוצים ורוצות להיפטר. וכמו לבני ישראל, גם לנו ניתן זמן להתכונן. זמן, שאותו ניתן לנצל לחשבון נפש, זמן בו נוכל לשאול את עצמנו מה פירושו של "חופש" בשבילנו. לאיזה מסע אנחנו שואפים ושואפות לצאת. מהי "יציאת-מצרים" שלנו.

זה יהיה מסע אישי, אבל גם מסע לאומי. ותפקידנו לעזור לאלה שעבורם המסע קשה יותר. שכבליהם כבלים חזקים יותר – של עושק, של עוני, של סבל. זהו זמן של חיפוש עצמי, אבל גם של קהילתיות ועזרה הדדית. מפני שללא ערבות הדדית ובלי הושטת יד זה לזה, לא נצליח גם אנחנו לצאת לחופשי, להשלים את המסע, לזכות בחרות הרוח ולהגיע אל הארץ המובטחת – ארץ של מוסר, צדק, שלום ואהבה.

המסורת מלמדת אותנו שהתחלה שאין בה זיכְרון-העבר, לעולם לא תוכל להיות התחלה אמיתית ופורייה. התחלה אחרת. אנחנו קשורים לדורות שקדמו לנו בקשרים הדוקים של מסורת שנמסרת בעל-פה ובכתב מדור לדור. לכן אומרת לנו ההגדה של פסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים".

ויחד עם זאת, אנחנו קשורים זה בזה  - במשפחה, בקהילה, בעם ישראל – בקשרים הדוקים לא פחות של עזרה הדדית וערבות זה לזה. זהו זמן של הושטת יד. זהו זמן של זיכרון. זהו זמן של התחלה. זמן של הזדמנות, הבטחה ותקווה.