המשנה מורה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מצרים". באמצעות מעקב אחר חלקים מתוך דרשה אחת מספר הזוהר, נגלה שהציווי איננו מוגבל רק ל"בכל דור ודור", אלא אפילו לכל יום ויום, אולי אפילו לכל רגע ורגע. בכל אחד מאלה אנחנו חייבים לראות את עצמנו כאילו אנחנו עצמנו יוצאים ממצרים.
בספר הזוהר, פרשת תצוה, מופיעה קושיה על הפסוקים "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות לד, יז-יח). הזוהר דורש את החיבור בין שני הפסוקים ואומר שהם צופנים בתוכם סוד:
"מה בין זה לזה? אלא כך פרשוהו. מי שאוכל חמץ בפסח כאילו עובד הוא לכוכבים ולמזלות". כדרך הזוהר, התשובה לשאלה הדרשנית נראית בתחילה מסובכת יותר מהשאלה עצמה. מדוע מצרים נחשבת לרשותם של בני ישראל, ומדוע רשות זו מכונה חמץ? ומה הקשר בין זה ובין המונח "כוכבים ומזלות", הקשור בדרך כלל לעבודה זרה?
הזוהר ממשיך ומסביר: "וזהו סודו של יצר הרע, עבודה זרה, המכונה 'שאור', וזהו יצר הרע. שכך הוא יצר הרע באדם, כשאור שבעיסה, נכנס במעיו של אדם זעיר זעיר, ולבסוף ממלא אותו עד שכל גופו מתערבב בו".
כדרכו, הזוהר איננו מתעניין כל כך בפן ההיסטורי של סיפורי המקרא. סיפור יציאת מצרים הוא בשבילו משל למצבו התמידי של האדם עלי אדמות. עבדות מצרים איננה מאורע שנכפה על עם אחד על ידי עם אחר. זהו מצב קיומי, שהאדם שרוי בו, הנקרא "חמץ". במצב זה יצר הרע מתפשט בגופו ובתודעתו של האדם, עד שהוא מתמלא בו כליל. סיפור יציאת מצרים הוא, אם כן, סיפור על השתחררות האדם מאותו מצב קיומי שבו הוא אחוז ביצר הרע, ומעברו למצב קיומי אחר, ראוי יותר.
יצר הרע אינו אלא הכעס
מהו אותו "יצר הרע"? כיצד ניתן להשתחרר ממנו? כדי לעמוד על תפישת ספר הזוהר נתבונן בדרשה המופיעה בו בהמשך אותו מהלך דרשני, דרשה שהוא שם בפי התנא רבי יהודה, הדורש בספר ישעיהו:
רבי יהודה פתח 'חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיהו ב, כב) ... מהו 'חדלו לכם מן האדם'? וכי מזהירים את האדם להימנע ממפגש עם שאר בני האדם? שהרי כך גם יהיה לגבי אותו אדם עצמו, וימצא שבני האדם לא יתקרבו זה לזה לעולמים!
רבי יהודה תמה על עצתו האבסורדית, לכאורה, של הנביא ישעיהו. משתמע ממנה כאילו על בני האדם לחדול זה מזה ולהימנע איש מרעהו. והוא מסביר:
מהו 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו'? וזהו שכתוב "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (איוב יח, ד), שהוא טורף ועוקר את נפשו בשל כעסו, ומכניס לתוכו "אל זר", ועל זה כתוב 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו', שאותה נשמה קדושה, טורף אותה ומזהם אותה בשל [חרון] אפו, כאשר נשמתו מתחלפת בכעסו... בוא וראה: זהו הכעס... שהוא כעבודת כוכבים ומזלות, שהוא כאותו צד אחר, שרוצה אדם להישמר ולפרוש ממנו. ועל זה כתוב "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד, יז). לך, כלומר להבאיש את עצמך! וכתוב לאחר מכן "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר", זה צד הקדושה, שרוצה האדם לשמור אותו ולא יחליפו בצד האחר, ואם יחליף אותו, הרי הוא מזדהם ומזהם את הקרבים אליו.
בעיני בעל הזוהר יצר הרע אינו אלא הכעס. עבדות מצרים היא מצב קיומי של עבדות פנימית, שבה נפש האדם משועבדת לכעס, המתפשט בגופו ובנשמתו כאותו שאור שבעיסה. עד שאותו אדם, כאותו שאור המחמיץ את העיסה, ממש "מתפוצץ מכעס", עוטה מסכה של כעס ונעשה אדם-חמוץ שכל הווייתו אינה אלא חמץ.
חמוץ מתוק
ראינו שהזוהר מפרש את סיפור יציאת מצרים ואת סמליו כסיפור פסיכולוגי פנימי של האדם, עם רגשות הכעס המפעפעים בו חדשות לבקרים. מה משמעות הדבר? האם כוונת הזוהר היא שעל האדם להימנע מכעס? ובכלל, מהי מהותו של כעס זה וכיצד הגיע לעולם מלכתחילה?
על השאלה הראשונה נוכל לענות אם נבין שההפניה לספר איוב אינה מקרית כלל וכלל. בתורת-הסמלים הזוהרית קשור איוב קשר עז להתמודדות עם "הצד האחר", זה של יצר הרע ושל הכעס. איוב, הרי, היה "איש צדיק וסר מרע". בהקשר שלנו, נאמר שכל הרעה שבאה על איוב, לא התחרשה אלא משום שהיה "סר מרע", כלומר שלא השכיל להתמודד עם כוחות הרוע והכעס שהיו בו. זוהי התשתית להקבלה שיוצר המדרש הזוהרי בין סיפור איוב לבין סיפור יציאת מצרים, שהתרחשו, על פי תפיסה מדרשית שהזוהר מאמץ, בעת ובעונה אחת.
כאמור הזוהר אינו מתעניין בהיסטוריה. כשהוא קובע ששני הסיפורים התרחשו באותו זמן, כוונתו לומר ששני הסיפורים הללו אינם אלא סיפור אחד. זהו הסיפור של כולנו. כאשר איננו נותנים מתמודדים עם רגשות הכעס העולים בנו, הם מפעפעים בנו כאותו שאור שבעיסה: הם עולים בנו "זעיר זעיר". סופם שהם ממלאים אותנו כליל. אנו משתעבדים לכעס והוא משתלט עלינו.
לגבי השאלה השנייה, בדבר מהות הכעס ומקורו, לזוהר יש תשובה מעניינת. לפי בעל הזוהר, הכעס הגיע לעולם מתוך כוונות טובות, כמעט במקרה. אין מדובר באיזו מהות דמונית מיסטית או מסתורית המשתלטת עלינו, אלא בעניין שמקורו ביחסי אנוש יומיומיים. בחלק אחר של הדרשה שקטעים ממנה צוטטו לעיל, מביא רבי יהודה פירוש נוסף לאותו פסוק בעייתי מספר ישעיהו:
מהו "חדלו לכם מן האדם"? אלא כך פרשו פסוק זה (ברכות יד, עמוד א), במי שמשכים לפתחו של חברו לומר לו שלום. ואני פירשתי אותו על ידי פסוק אחר, "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ" (משלי כז, יד).
הדרך לגיהינום, או ל"עבדות מצרים", רצופה כוונות טובות. האדם הוא יצור רגיש ועדין. במיוחד כשהוא קם בבוקר, עוד לפני המקלחת והקפה, או אולי התפילה או המדיטציה היומית שלו. הכעס בין אנשים ובתוך אנשים נולד כאשר אנחנו ניגשים לסובבים אותנו, ובמיוחד לחברינו, לאהובינו ולאהובותינו, ואולי גם לעצמנו, מתוך כוונות טובות, אפילו מתוך אהבה, אבל בחוסר עדינות ובחוסר רגישות. כשאנחנו מברכים את האדם בקול גדול, בעוד הוא או היא עדיין לא מוכנים לקראתנו, אנחנו מעוררים בו או בה גרעין של כעס. גרעין זה עלול, אם לא יטופל בעודו באיבו, להוביל למצב החמץ החמוץ והמוחמץ של עבדות מצרים.
בכל דור ודור, ובכל יום ויום, ובעצם בכל רגע ורגע, יכול אדם לראות את עצמו, מלשון ראיה שבה אדם בוחן ומעיין בנפשו. בכל רגע ורגע יכול אדם לבחון האם הוא מוכן ומזומן לצאת ממצרים, האם הוא מוכן להתמודד, בזמן אמת, ובדרך אמת, עם הכעס העולה בו? האם מערכת היחסים שהוא מקיים עם הסובבים אותו, עם חבריו, עם אהובי נפשו ועם עצמו ניחנה באותה מידה של סבלנות ועדינות שבזכותה ניתן אולי להימנע מלכתחילה מליפול תחת עול שעבודה של מלכות מצרים?
אור זוהר לומד בתכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג'
ומנחה תפילות בקהילת תפילת הלב בתל אביב
