ספירת העומר מחברת בין רגע היציאה ממצרים, שחגגנו בליל הסדר, למתן התורה שיעמוד במרכזו של חג השבועות. יום אחר יום אנו צועדים בנתיב-הזמן העיקרי שהמסורת היהודית מזמנת לנו, זה שבין השחרור מהעבדות החיצונית הכפויה עלינו לחירות המסומלת בעבודת האל ובאימוץ תורתו. ואכן, נתיב זה הוא המציין את לבו של הזיכרון ההיסטורי היהודי. כל קריאת שמע מזכירה את יציאת מצרים;  הרגַלים כולם – גם חג הסוכות – מוקדשים להליכה זו היוצאת ממצרים והמתנהלת במדבר. רגעים אלה משתווים במשמעותם רק לרגעי הבריאה עצמה, לראשית שממנה נובעת ההיסטוריה כולה. ועל-כן אין זה פלא שיום השבת הוא בו בזמן "זכר ליציאת מצרים" ו"זיכרון למעשה בראשית". 

רגעים אחרים בהיסטוריה היהודית זכו רק למעמד משני בלוח השנה העברי, אם בכלל. הכניסה לארץ וההתנחלות בה אינן מצוינות כלל. הצומות שמציינים את חורבן הבית הראשון עתידים להיבטל לימות המשיח. פורים, המאזכר את האירועים האגדיים בדורם של אסתר ומרדכי, אינו יום טוב ואינו ניצב במעלת הרגלים. אירועי המרד החשמונאי לא הוכללו בקאנון היהודי הגם שזכו לציון בדמות חג החנוכה. המרד הגדול וחורבן הבית השני סופחו אל ציוּן החורבן הראשון.

והנה, דווקא בימי הספירה הללו, המציינים את ההליכה ממצרים אל מתן התורה, הצטרפו במהלך הדורות ימי חג וציוּן, המעוגנים באחֲדות מהתקופות המכריעות בתולדות ישראל. הצעד הראשון במהלך זה לוט במידה רבה בערפל. ימי ספירת העומר נצבעו בגוון של אבלות, שמקורו אינו מפורש עד תום. התלמוד (יבמות סב ע"ב) מספר על שנים עשר אלף זוגות של תלמידי רבי עקיבא שמתו "מיתה רעה" בין פסח לשבועות משום שלא נהגו כבוד זה בזה. כבר רב שרירא גאון, איש המאה העשירית מסביר, שהמדובר אינו במחלה מסתורית אלא ב"שמד", היינו בנפילה בקרב (אגרת רב שרירא גאון, כיצד נכתבה המשנה, אות י). המסורת נהגה כאן באורח כפול. מצד אחד, האירוע ההיסטורי הוסתר והוצפן כמעט לגמרי. מצד שני בימי הספירה נקבעו איסורים, כמו האיסור על הגילוח או על עריכת טקסי נישואין. היהדות המתקדמת, המבקשת לתחם את ימי האבל כדי להעניק להם משמעות דתית וחברתית מוצקה, בחרה שלא לשמור על מנהגי אבלות אלה ורבניה עורכים חופות בימי הספירה.

מובהקת הרבה יותר היא התפתחות ימי החג והציוּן בדורות האחרונים. היו אלה הבריטים שהחליטו להביא את המנדט על פלשתינה-א"י לסיומו ביום ארבעה עשר במאי 1948. ביום זה, אור לה' באייר תש"ח, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל והוא נעשה לחג העצמאות. סמוך לפניו נקבע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שתוכנו הורחב בשנים האחרונות כדי שיציין גם את נפגעי פעולות האיבה.

לשני ימים אלה נוסף בשנת 1959 גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עם חקיקת החוק המכונן יום זה. תאריכו של היום והכותרת שניתנה לו ביטאו את יחסה המורכב של החברה הישראלית הצעירה לשואה. כ"ז ניסן הוכרז כיום סיומו של מרד גטו ורשה, שאותו ביקשו להציב במוקד זיכרון השואה. השינוי בדרכי ההתמודדות של עם ישראל ושל החברה הישראלית עם השואה והיכולת המתפתחת לראות דרכי-גבורה אחרות ולזכור באימה וברטט גם את אלה שלא מלאם לבם להיות גיבורים, רק העמיקה את משמעותו של יום זה.  
 
כך נשזר המסע המיתי ממצרים אל הר סיני עם המסע ההיסטורי של הדורות האחרונים, המסע משבירת עול-העבדות אל מתן-התורה ועיצובה של החירות לחיות את תוכן-חיינו לפני אלוהים ואדם, עם המסע הנורא מזה ונורא-ההוד מזה המציב אותנו אל מול ייעודנו ואל מול האתגרים שעימם שומה עלינו להתמודד. שני אלה מכוננים יחדיו את התודעה האישית והלאומית ומבקשים לייסד את חינוכם של דורות צעירים לקראת תודעה זו. פסח, שברגעי הסיום שלו אנו עומדים היום, נעשה לא רק לזווית הראייה,  שממנה אנו מצוּוים להתבונן במתן תורה ובמסע במדבר אלא גם לנקודת המוצא למסענו אל יום השואה, יום-הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה וחג-העצמאות. יש אף המבקשים להמשיך מסע זה אל "יום ירושלים", שנקבע אחרי מלחמת ששת הימים לציון איחודה של העיר, אך מעולם לא זכה למשמעות מעמיקה כמו אֵחיו המושרשים יותר, הפוליטיים פחות. 

                                                          *

בשביל מהלך משולב זה נודעת משמעות ייחודית לשביעי של פסח, היום המציין על פי המסורת את הצעד הסופי של הינתקות מחיי העבדות והיציאה למדבר, היינו את חצייתו הפלאית של ים סוף ואת מותם בטביעה של פרעה וכל חילו הרודפים את העבדים ששוחררו.

ראשית, יש לומר שדווקא התכנים שנקשרו ליום זה מצאו את מקומם בהרחבה בסדר התפילות היהודי. שירת הים מסיימת את "פסוקי דזמרה" שבראשית תפילת השחרית בכל יום מימות השנה. הפסוק "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות טו, יא) משלים את הברכה שלאחר קריאת שמע פעמיים בכל יום. רגע השיא של שירת הים הוא גם המאפשר לנו היום לשקם את היסוד החסר כל-כך במסורתנו, ולזכור את שירתן המקבילה של מרים ושל בנות ישראל, הצריכה לשמש עוגן לשירה החדשה של נשים וגברים המלמדים עצמם להשתית עמידה שוויונית לפני אלוהים ואדם.

ואכן, הסיפור המקראי מייחס חשיבות מיוחדת לחציית ים סוף. דווקא ברגע שלקראת הירידה אל הים מבטיח משה בשם האל "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג). כשהעם ישוב ויפגוש את המצרים במהלך תולדותיו – מאז ימי המקרא ועד ימינו – שוב לא יהיה זה העם המשעבד והרודף, אלא אחד העמים שלמולו ועימו אנו מצווים לחיות ולפתֵח את דרכנו ואת זהותנו.

שעבוד מצרים הוא יותר מעבדות. גלום בו, כנראה לראשונה בתולדות אנוש, הרעיון של השמדת עם. אין זה פלא אפוא שהמאבק בשעבוד מצריך מלחמה קשה, התובעת את קורבנותיה. רגע ההצלה המלהיב של בני ישראל הוא רגע האימה הגדול עבור כל חייל מצרי, שנקרא בצו מלכו אל המרדף הנורא והנואל הזה. ביטול השעבוד והעוול אינו יכול, כנראה, לפסוח על הצורך ברגעי אימה כאלה. גם משום כך שביעי-של-פסח אינו מציין אלא את הרגע שבו מתחיל מסע השיקום והריפוי, שבו ניתנת לראשונה האפשרות – לא יותר מאפשרות – לבחור בטוב ולעשות את הטוב. נראה שבשל כך אין אומרים ביום זה, אלא "חצי הלל"; נראה שזו כוונת המדרש הידוע, המבחין בין בני ישראל האומרים כדין שירה ביום הצלתם, לבין המלאכים, שבהם נוזף האל "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" (מגילה י ע"ב). לבני האדם שזה עתה ניצלו מותר גם מותר לומר שירה; לא כך הוא באשר למי שאמון על זווית ראייה עילאית וכוללת, שאינו חלק מהדרמה האנושית. 

מן הרגע שבו יחצה העם את ים סוף ייגזר עליו להיות אדון לגורלו, יוטל עליו להכריע בין טוב לרע, בין נאמנות לדרך לנרפות ולחדלון. כשאחרון בני ישראל יצעד לעבר היבשה שמעבר לים סוף, שוב לא יהיה זה עם-עבדים אלא עם הנושא בלבו  את זיכרון העבדות והשעבוד, את אותותיהם של מאבק השחרור וההצלה. מעתה יהיו אלה מעשיו והדרך שבה יורה זיכרון זה לילדיו ולנכדיו, שייקבעו האם יהיה זה זיכרון מחייה או ממית, תשתית למאמץ אדיר לבנות חברה צודקת היודעת את נפש הגֵר ואת מצוקות היתום והאלמנה, או חברה המשכפלת במעשיה את שעוללו לה, המשעבדת כדרך שאחרים שעבדו אותה. משום כך, הכרחי הוא שמן החצייה של ים סוף תוביל הדרך אל מתן התורה, מהסרתו של השעבוד החיצוני יימתח קו ישר אל עבר קבלת עולה של המצווה המעצבת את חיינו. זה מה שביקשה המסורת ללמדנו מאז ומעולם בקושרה את פסח לשבועות בעבותות של ספירת העומר.

אנו נקראים לקיים תביעה מסורתית זו גם במעגל השני, זה של הימים שזימנה לנו המאה העשרים, השזורים באותם ימי ספירה עצמם. אנו צועדים בנתיב שבין פסח לשבועות כשאנו אחוזים באימתו של זיכרון השואה. אנו בוחנים את החירות ואת המצווה בצילו של השעבוד הנורא מכל, של הדבקות המוחלטת ביותר שניתן לדמות בדרכי-הרשע ובשלטון-הרשע. אנו מתקרבים אל הר סיני אפופים קושיות מעיקות על מקומו של האל, שאת תורתו אנו אמורים לקבל, בעולם שברא. את אותה כברת דרך עצמה אנו צועדים כשאנו אוחזים בעוזו של המעשה שהוביל אל הקמתה של מדינת ישראל, כשאנו מקבלים על עצמנו את האתגרים שמציבה לפנינו עובדת קיומה של מדינת-היהודים, כשאנו נושאים באחריותנו לדרכה ולמקומה במשפחת העמים, כשאנו יודעים שעוד רבה הדרך עד שתהא זו חברת-האדם שביקשנו לכונן.

לזיכרונות העבר – הרחוקים והקרובים – יש ערך בונה ויוצר, רק אם הם משמשים בסיס לבחירה בת-ההווה בטוב ובישר. אחרת הם נדונים להידרדר ולהיעשות נוסטלגיה חסרת חשיבות או אף כוח מצמית ומעווֶת. כשקראנו רק לפני מספר ימים את הציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים י, ה), ידענו שהמדובר אינו באשליה ילדותית כאילו אנו, בני המאה העשרים ואחת, היינו שם. אדרבא, זו העזה בוגרת ותובענית לראות את עמידתנו בהווה כמושתתת על החובה שמטילה יציאת מצרים, את הבחירה שנאחז בה למען עתידנו כמעוגנת בתודעת השחרור ההוא. עתה, כשאנו צועדים בנתיב המוביל משפת ים-סוף אל ההתמודדות עם זיכרון-השואה ואל העצב והשמחה הכרוכים בעצמאות ובמחירה, אנו יודעים שלא את העבר אנו מזכירים ומציינים אלא את העתיד, לא את שאירע, אלא את שאנו מצוּוים להעלות אל חיינו למען נהיה זכאים להיות באמת יוצאי מצרים, למען נצעד שוב אל עבר הר סיני ונהיה זכאים לתורת-חיים שבאורה נראה אור.