פרשת דברים נקראת תמיד בשבת שלפני ט' באב, והפטרתה המיוחדת מעניקה לה את שמה – "שבת חזון", על פי המילים הפותחות את ההפטרה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". על אף הפתיחה החגיגית, מילים אלה, הפותחות את ספר ישעיהו כולו, הן פתיחה לנבואה איומה בדבר החורבן שיבוא על ירושלים בעקבות מנהגיו הקלוקלים של העם: "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".
לבהמות משווה אותנו הנביא, לבהמות, לא פחות.
על כך אומר רש"י:
"ידע שור קונהו" – מתקנו בחרישה ביום, ומאחר שהרגילו בכך יודע בו, אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו. וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו "ישראל יהיה שמך" והודעתיו קצת חוקותיי, והם עזבוני [...] ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם "עמי, בני ישראל", לא התבוננו כחמור".

מה אומר רש"י?
כמה דברים. אליבא דרש"י, קיים הבדל בין השור לחמור. השור, גם אם איננו בעל תבונה, לומד מכוח ההרגל מה תפקידו. אולי החמור האטום, כדבריו, איננו מקבל את מרותו של בעליו עד שיאכילנו, מן האבוס. מכאן – "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו".
ומהי ההשוואה, אם כן? ממשיך רש"י ואומר, כי עם ישראל לא ידע, לא הכיר במרותו של האל גם כשקרא לעם בשם המחייב "ישראל" ("כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", כפי שנאמר ליעקב) ונתן לו את החוקים והמצוות. ואף כאשר האל האכילו, לאחר יציאת מצריים במן, וקרא לעם "עמי ישראל", גם אז לא נכנסה בו התבונה. כדברי ישעיהו – "עמי לא התבונן".
כדאי לשים לב לכינוי בו משתמש הנביא – "עמי לא התבונן". "עמי". כמה כאב בדבריו של הנביא, של האל. עמי, העם שלי, בניי, עליהם הגנתי, בהם בחרתי, אותם הדרכתי – עמי לא התבונן. "בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי".
אין פה רק הטפת מוסר. יש כאן כאב גדול על כפיות טובה, ונימה אישית מאוד, רגשית מאוד, נימה של עלבונו של האל על כך שבניו נטשו אותו.
כך מקבלת ההשוואה לבהמות משמעות נוספת. כאילו משיב לנו האל עלבון על העלבון שעלבנו אנו, בניו ובנותיו, בו.

אמר קהלת: "מותר האדם מן הבהמה אַיִן". האם אכן כך?
במדרש בראשית רבה נאמר (בראשית רבה (וילנא), פרשה ח סימן יא):
'זכר ונקבה בראם'. [...] ברא בו ארבע בריות מלמעלה וארבעה מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, ומטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה, מלמעלה, עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת, ורואה כמלאכי השרת. ובהמה אינו רואה? אתמהא! אלא זה מצדד.

על פי המדרש, אנחנו יצורי כלאיים, ויש בנו מן המלאכי והנשגב, אבל גם מן הנחות, מן הבהמי.
והנה מזכיר לנו ישעיהו, שלפעמים הבהמות אף טובות ועדיפות מאיתנו, שכן הן לפחות מכירות טובה לאדוניהן על הטובה שגמלו עמן.

האל העניק לנו את חופש הבחירה. לכאורה, מרגע שניתן לנו חופש זה, ניתנה לנו גם הזכות לפעול כראות עינינו. ואם כך – מה ראה הנביא לנכון להטיף לנו על מעשינו? אלא שנודה על האמת, לא תמיד אנחנו פועלים נכונה. לא פעם אנחנו מנצלים לרעה את חופש הפעולה שיש לנו, כיחידים וכעם. לא פעם אנחנו מאבדים שליטה, לא פעם אנחנו מתפתים, לא פעם – אין בנו דעת ולא תבונה. אנחנו שוכחים את האיכויות הנשגבות שיש בנו, ומרשים לעצמנו, נכנעים, לנחות, לבהמי, שבנו.
וכאשר זה קורה לנו, בל נתפלא שהכל סביבנו נהרס, נחרב, מתפרק ומתפורר. כי כאשר זה קורה, ישנה סיבה ברורה, תשובה ברורה לשאלה אותה מעלה הנביא, אותה מעלה מגילת איכה – "איכה?!", איך קרה הדבר?! ההרס אינו קורה מאליו, הוא תוצאה של מעשינו. הרס לאומי, אבל לא פחות מכך – הרס חברתי, הרס של מערכות יחסים, הרס אישי.
ט' באב היא הזדמנות לבחון את ההרס ואת סיבותיו, ללמוד מן העבר, לשפר את ההווה. למצוא שגב, רוחניות, למצוא את העוצמה שביופי, את הכוח שבטוב, את היתרונות שביושר, בצדק, במוסר.

נפסיק כאן. שבת עכשיו. זמן של שמחה.
אבל גם – הזדמנות להגשים את הרוחני, את המלאכי שבנו.
אומר המדרש: "עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת, ורואה כמלאכי השרת".
מי ייתן ויהיו בנו הכוחות –
לעמוד זקופים וגאים במעשינו, יפים וראויים כמלאכים.
לדבר זה עם זה שיחה של טעם, בנועם, כמלאכים.
שתהיה בנו דעת להבחין בין טוב לרע, כמלאכים.
ונראה את כל היופי שסביבנו ונביט בעיניים טובות על האנשים והנשים המקיפים אותנו, כמלאכים.

ובעוד כמה ימים, בערב ט' באב, נבחן את דרכינו כחברה מתוך אמונה גדולה ועצומה בכוחות שבנו להתעלות, להתחדש ולעשות את חיינו ועולמנו טובים יותר.