הנטייה הטבעית היא להתמקד בזיכרון שלנו ולשאול מה הייתה המשמעות התרבותית והדתית  של החורבן לאומה שבית המקדש עמד במקום כה מרכזי בזיכרון הקולקטיבי שלה. במאמר זה אנסה לבחון גם את המניעים התרבותיים והדתיים ולא רק הצבאיים של אלו שהחריבו את בית המקדש. בחינה מקבילה שכזו, של אלו שנגרם להם האסון ואלו שחוללו אותו, חשובה מכיוון שתרבות העולם המערבי עוצבה על פי שתי תפיסות זכרון אלה.

את תפיסת הזיכרון של היהודים והרומאים אנסה להבין באופן לא ביקורתי. אנסה להבין בפשטות כיצד ראו בני העת העתיקה את עברם מבלי שאכנס לשאלות של ביקורת היסטורית הקשורות באינטרסים ומה "נכון או לא נכון" בתכני הזיכרון. 

קונפליקט צבאי ומלחמת תרבות
נראה כי מעבר למלחמה הקשה שהתחוללה בין היהודים לרומאים, התרחש בפרובינציית יהודה הקטנה מאבק שנושאו שימור והחרבה של זיכרון וזהות. החרבת בית המקדש על ידי הרומאים הייתה פועל יוצא מתוך תפיסת הזיכרון שלהם עצמם. היהדות באותה תקופה, כמו התרבות הרומאית בת הזמן ההוא, היו שתי תרבויות שהעמידו את הזיכרון במקום מרכזי בתרבותן, והמאבק ביניהן היה גם מאבק על זהות וזיכרון קולקטיביים, על יכולתו של עם  לזכור באופן משמעותי את הזמן והמרחב בו הוא חי. 

המרד הגדול פרץ לאחר תקופה ארוכה של פגיעות קשות באוכלוסייתה היהודית של ארץ ישראל. הסיבות לכך היו שונות. אך מרכזית היא תמיכתה של האדמיניסטרציה הרומאית באוכלוסיה הבלתי יהודית של ארץ ישראל. תושבי הערים ההלניסטיות בארץ ישראל, שדוכאו בימי החשמונאים, נעשו מעין שכבת עילית בתקופת הנציבים הרומים. היחסים המתוחים בין היהודים לרומאים נגרמו כמעט תמיד בעקבות התגרות של אוכלוסיה זו. פלורוס, הנציב האחרון שדרדר את מערכת היחסים בין הרומים ליהודים לנקודת אל חזור, היה יווני מאסיה הקטנה והזדהותו עם תושבי הערים היווניות הייתה מוחלטת.

אחד מהגורמים לפרוץ המרד היו התושבים הלא יהודיים של ארץ ישראל. היוונים הקימו מזבחות אליליים ליד בתי הכנסת, והתגרו ביהודים בעיקר בנושא העבודה הפולחנית לקיסרים כאלים. הנחתם, שהתבררה כנכונה, הייתה שמשבר בינם לבין היהודים יגרור את השלטון הרומי לצדד בהם. הרומאים ניסו בתחילה להיות צד מפשר בעימותים האלימים שנתגלעו, אך על אף האינטרסים הניטראליים של היושבים ברומא היה הדבר בלתי אפשרי לביצוע בשטח. חיילי חיל המצב הרומי גויסו מקרב תושבי הערים היווניות והיו בעיקר מבני סבסטיה וקיסריה, ערים שהיו ידועות בשנאה יוקדת ליהודים. העימותים בגליל ובמקומות אחרים הפכו מסכסוכי שכנים למרידה. נטיית הנציבים האחרונים לצד תושבי הערים לא הייתה ביטוי למדיניות רומאית אלא לשנאת תושב המזרח ההלניסטי ליהודים. כל עוד נמנעה התנגשות מזוינת הייתה רומא פטורה מתמיכה ברורה בצד זה או אחר ובוודאי לא ששה לקראת התנגשות אלימה עם היהודים בארץ ובפזורה. אך יחסי יהודים ויוונים בארץ היו פצצת הזמן שהכריחה את הלגיונות הרומאים להתערב בסכסוך ואת המאורעות להידרדר עד לשיא בו נחרב בית המקדש.

החרבת בית המקדש הייתה הבעת עמדה רומאית לא אופיינית לאימפריה, שניסתה בדרך כלל להפגין יחס של כבוד לתרבויות עמים כבושים. במקרה זה הייתה העמדה שהסכסוך על זהות הארץ בין ההלניסטים ליהודים אינו ניתן לפשרה והכנעת היהודים המורדים באופן צבאי איננה מספיקה. נחוצה גם הכנעה דתית/תרבותית להשלמת המשימה. הרומאים הצליחו במשימתם באופן חלקי. הם אמנם ידעו כיצד לפורר את הקשר המהותי בין עם לאדמתו, לזהותו ולאלוהיו, אך במקרה של העם היהודי המשימה שהצליחה הצמיחה תוצר נוסף. מתוך חורבות זהותו השדודה הצליח העם היהודי לייצר זהות חדשה (גלותית), וזיכרון קולקטיבי המושתת על מבנה חברתי-התנהגותי מהפכני (ההלכה), דבר שאפשר לו להתחבר שוב אל הזיכרון הקולקטיבי הקדום שלו, וכך להמשיך ולחיות.

זיכרון  יהודי
הזיכרון כמאפיין הקשר בין עם ישראל לאלוהים הוא אחד האלמנטים הבולטים במהפכה המונותיאיסטית מראשיתה. בפנתיאונים השונים של העולם העתיק מיוצגים האלים כסוג של כוחות טבע שמעשיהם נעוצים בעיקר בתקופה מיתולוגית פרה-היסטורית. לעומתם, האל העברי מופיע על במת ההיסטוריה כאל היסטורי. את האל העברי אנו מכירים בעיקר במעשיו בתוך ההתרחשות האנושית המתועדת. המקרא כתוב בעיקרו בסוגה של פרוזה היסטורית ולא של שירה מיתולוגית, סוגה מהפכנית לתקופה, ומספר לנו סיפור מתוארך על אנשים כמוני וכמוך.
חובתו של האדם כלפי אלוהיו היא בראש ובראשונה  לזכור את המעשים הללו. שכחה איננה סתם כפיות טובה, שכחה היא מרד. ניתן להגדיר חטא מנקודת מבט יהודית כמצב של שכחה מרצון, וניתן לסמן את הצעד הראשון בחזרה בתשובה כחזרה לזיכרון. הברית עם אלוהי ישראל נעשתה בתקופת האבות ובתקופת יציאת מצרים, המימוש שלה הוא באמצעות זיכרון פעיל, הפרתה בשכחה. החובה לזכור היא דו צדדית. בברית המילה למשל חותם האל (במעשה המילה) על החוזה (בשרו של הזכר היהודי) המחייב אותו מחדש לזכור את בריתו עם ישראל. כשאלוהים רוצה להציל מישהו מסוים או את עם ישראל בכללו, הצעד הראשון מבחינתו הוא לזכור אותו. האקט המקדים לפעולה הוא חיוני ומודגש תמיד.  אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: "ויזכור אלוהים את רחל,  וישמע אליה אלוהים, ויפתח את רחמה" (בראשית ח, א).

הזיכרון הוא חובתנו אך גם האינטרס שלנו – החוטאים. האל הזוכר את בריתו נמנע בעקבות כך מעונש חמור. המצב השלם הוא כששני הצדדים זוכרים זה את זה באופן פעיל. את אשר קרה ואת התחייבויותיהם ההדדיות. הזיכרון הינו בעל משמעות ערכית ומוסרית .יש לזכור את יום השבת לקודשו על המשמעות הסוציאלית של הדבר, יש לזכור את יציאת מצרים, על משמעות תפיסת החרות האישית והקולקטיבית שבדבר, ויש לזכור את מעשה בראשית יחד עם ההנחות התיאולוגיות העומדות בסוד הזיכרון הזה. ריטואל הזיכרון - בברכה, בתפילה, בקיום מצוות, בחגיגת חגים - הוא המעניק לפרט את זהותו כחלק מהקבוצה.

אין ברצוני להלאות במאמר דל מידות שכזה במאות מובאות מן התנ"ך וספרות תקופת בית שני על חשיבות הזיכרון ההדדי, רק אצטט קטע קצר מתהילים (פרק קיט) בו מבקש המשורר מאלוהים לזכרו "זכור דבר לעבדיך על אשר ייחלתני" (פסוק מט), ומספר פסוקים אחר כך, המשורר איננו מסתפק בזכירה הדדית של האל בתמורה אלא מרחיק הרבה מעבר לכך ומתאר מצב חוויתי רגשי אינטנסיבי "זכרתי בלילה שמך ה', ואשמרה תורתך" (פסוק נה). העמדה האופוזיציונית היחידה מול חשיבות הזיכרון האישי והקולקטיבי בבניית הזהות היהודית מוצגת על ידי קהלת הטוען "אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון (א יא). אך זהו פסוק בודד הניצב מול אוקיינוס של ציטוטים נגדיים.

זיכרון רומאי, זיכרון יהודי
Traditio Tradere - שלשלת המסירה של מעשי האבות היא מושג מרכזי בתרבות הרומית. שבירת המסורת, שכחת מעשי האבות, היא שבירת הקשר עם המתים. זהו אקט בלתי נסלח של כפיות טובה כנגד האמון שניתן בך.

כאשר הלטינים הקדומים יצאו לייסד קולוניה, והמנהג נמשך מאות שנים אחר כך, הם לקחו עימם רגבי אדמה מרומא ועירבו אותם באדמת המקום בו סימנו את גבול עירם החדשה. האדמה נשאה באופן סימלי את ערכי האבות המייסדים של רומא. המתיישבים החדשים לקחו איתם סמל מוחשי הנושא משמעות רוחנית-  לקיחת חלק מן המולדת, אקט פיזי של התחייבות לזיכרון בסיטואציה בה הזיכרון אינו מובן מאליו – גלות.  אם לדבר בלשון המושגים היהודיים הרי שהרומאים לקחו עימם את ארץ ישראל שלהם לכל מקום אליו הלכו. האימפריה אותה יצרו נשארה תמיד, במקום מסוים – רומא, הכפר הקטן בלטיום אותו ייסדו אבותיהם. לעומתם, היהודים שעזבו את ארץ ישראל הפיזית (מרצון ושלא מרצון) יצרו אימפריה רוחנית מנותקת מאדמה. הזיכרון אותו נשאו עימם היה עשוי מילים מדוברות וכתובות.

לצד הסיפור המיתולוגי על יסודה של הרפובליקה הרומית, קיים גם סיפור היסטורי. הרומאים יודעים בדיוק את התאריך המדויק של תחילת הסיפור שלהם - שנת  509 לפנה"ס. התאריך המקודש ביותר בלוח השנה שלהם איננו מקום מעורפל בראשית ההיסטוריה. התאריך חשוב מכיוון שבו נוסד Novus Ordo Seclorum - סדר עולמי חדש, סדר טוב ונעלה מכל מה שנוצר עד אותו היום. גם מעמד מתן תורה הוא אירוע היסטורי.  לא אבות מייסדים חצי מיתולוגיים מקבלים את עשרת הדיברות אלא עם שלם. שני האירועים, היהודי והרומי, מייצגים ראשית של חוק, סדר וציוויליזציה כאשר כל מה שקדם להם נחשב לנחות.

מנקודת ההתחלה הזו שתי התרבויות רק תקוננה על הידרדרות הדורות שיבואו ועל הסטייה מהתוכנית המוסרית ההגונה שהניחו הדורות הראשונים לפניהם. זאת על אף ששתי התרבויות ימשיכו להתפתח, ליצור ולהנחיל נכסי תרבות נפלאים לדורות הבאים.

נאומים אופוזיציוניים בסנאט, ודברי משוררים וסופרים רומים, נשמעים ממש כמו נביאי ישראל ביחסם לימים ההם ולזמן הזה. אם נתייחס רק לטון התלונתי של הימים ההם נדמה כי מתקופת הרפובליקה ועד תקופת הקיסרות חווה רומא אך ורק אסונות פוליטיים, הידרדרות מוסרית והתפוררות ארגונית, כאשר העם הרומי מתואר כאובד דרך, חסר מיקוד ומטרה. הפיתרון הוא תמיד אחד -  חזרה אל הראשית המפוארת שהיא הראשית הפשוטה והצנועה. נדמה כי מטרתה של האימפריה שכיבושיה הולכים ומכסים את כל העולם הידוע הוא רק לשוב אל ימי העיר הלטינית הקטנה. הכיבושים הם סוג של אילוץ, של חוסר בררה שנכפה עליהם. הדימוי העצמי, מקור החיות, היא הראשית הצנועה. אחד המשפטים היפים ביותר שנכתבו בעברית על ידי ירמיהו (ב,ב) "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" מתאר יפה גם את הכמיהה הרומאית אל ראשיתם, על אף שבשני המקרים האמת ההיסטורית על אותה ראשית לא הייתה כה פשוטה.
 
Mos Maiorum אומרים הרומאים, מה שיכול להיתרגם ללשון הטקסטים היהודיים כ"מנהג אבותינו בידינו מסורת היא". גם במקרה היהודי הדימוי העצמי מתרפק על הערכים הטובים והישנים. בית המקדש, על פי המסורת חרב בגלל שנאת חינם, על אף שניצחון הרומאים היה ידוע מראש, גם לולא הייתה מנהיגות המרד כה מפולגת. עדיין, המבט לאחור המנסה להבין את הכישלון, מסביר זאת באובדן הערכים הישנים של פעם שנטישתם מובילה לקטסטרופה.
שתי התפיסות הללו המשיכו לחיות  מאות רבות של שנים לאחר חורבן בית המקדש ולאחר חורבן האימפריה הרומית.
אלף שנה לאחר ירידתה של האימפריה הרומית מעל בימת ההיסטוריה יכתוב מקיאבלי:
"לרפובליקה יש את החיים הארוכים ביותר, ואת המבנה הארגוני הטוב ביותר. דרך קיום מוסדותיה לאורך הדורות יכולה הייתה הרפובליקה לחדש את עצמה, זאת על ידי חזרה אל ראשיתה. כל ההתחלות של מדינות ודתות מכילות בקרבן את הטוב שבהן. מכיוון שבמהלך הזמן עוברת האיכות הזו תהליך של השחתה, יש צורך לחתור כל העת לחזור אל הדרך הנכונה" .

לרומאים דת ומיתולוגיה אך הזיכרון הרומי אינו דתי/מיתולוגי אלא קשור במעשי האבות שעל אף שאינם חלק ממערכת החוק הרשמית, כוחם במציאות הרומאית רב. אחד מסוגי הז'אנר הרומי של הזיכרון הוא האקזמפלה - סיפור דוגמה על התנהגות פטריוטית מוסרית של גבורה או הקרבה עצמית של לוחם, מנהיג או אדם מן השורה שחי בעבר וסיפורו עובר מדור לדור. האקזמפלה הייתה אלמנט קבוע בנאומים כריזמטיים או בהצגת טיעון בסנאט. סיפורי "אקזמפלות" קיימים לרוב גם במסורת היהודית, הידוע שבהם הוא סיפור עקידת יצחק המרביץ מוסר השכל בנושא האמונה, אך רבים מהם דרמתיים פחות, כמו הסיפור במדרש על משה והשה שברח מעדרו המורה על דמות המנהיג הראוי, סיפורים שדורות על גבי דורות למדו מהם.

לימוד סיפורי עבר הוא חלק מעיצוב הזהות הקולקטיבית. שכחה של ה:-  Herum laudes et facta Parentis "תהילת הגבורה של מעשי האבות" היא ניכור עצמי ממערכת הערכים שנדמתה חיונית לחיים קהילתיים משמעותיים. זהו גם חטאו של הבן הרשע בהגדה שבדבריו "מה העבודה הזו לכם" "מוציא את עצמו מן הכלל" כלומר מן הזיכרון המשותף, עובר את העברה החמורה ביותר - כפירה בעיקר, כשהסיפור יוצר משוואה רבת עניין - זיכרון שווה גאולה.

כשהחריבו הרומאים את בית המקדש הם פעלו מתוך תפיסת הזיכרון שלהם ומתוך חשיבה על תפיסת הזיכרון היהודית. ואמנם, יותר מאובדן העצמאות והחיים מה שאבד הוא מרכז הזיכרון המשותף, דבר שהכניס את היהדות למשבר שחייב אותה לשינוי רדיקלי ומהפכני שרק בזכותו הצליחה לשרוד.

עיקר מהותו של בית המקדש לא הייתה בהקרבת קורבנות אלא בהיותו מוסד רוחני המסמל את הקשר לעבר ולאלוהים לאורך הדורות, למסורת. משחרב בית המקדש נעלמה היהדות הצדוקית/כוהנית שהובילה וייצגה את היהדות עד אז ומנהיגים חדשים ורפורמיסטים, דוגמת הפרושים שיצרו את יהדות המשנה והתלמוד, וישו ותלמידיו שיצרו את הנצרות, נכנסו בואקום שיצר החורבן.
 
בחלוף הדורות, נוכל לראות כי הבכי על בית המקדש והכמיהה אליו, לא היו נעוצים בהעדר הקרבת הקורבנות אלא ברצון לחידוש הקשר הבלתי אמצעי עם מה שהיינו, עם מקום חי ואמיתי בו יכול האדם להרגיש חלק מן העבר. בית המקדש סימל שורשים – קשר  טבעי לעבר, על זאת קוננו היהודים בתשעה באב. עד לחורבנו היה בית המקדש גם מוסד עשיר שריכז כוח רב והתחוללו בו מאבקים פוליטיים וכלכליים, אך עם חורבנו קמה ועלתה המהות הלאומית והרוחנית כמרכז הזיכרון של העם שנדמה ונעלמה בתוך מאבקי הכוחות והשחיתות.