יש לשער שמעטים מבינינו פותחים את הדואר הבית ספרי בימים חמים אלו ובצדק! :-)
יחד עם זאת, אין אנו פטורים גם בחופשת הקיץ מלהמשיך ולעסוק בהזדמנויות החשובות שמזמן לנו לוח השנה העברי.

ערב תשעה באב, האם אנו בדור של חורבן או דור של תיקון? זוהי שאלה שביסודה היא שאלה חינוכית, חברתית ורוחנית ולא שאלה פוליטית, ביטחונית ומדינית.
837 אלף ילדים מתחת לקו העוני (שליש מילדי/ות ישראל) , מחאה החברתית שנראית דועכת, סוגיית הפליטים והעובדים הזרים שתפסה את כולנו במערומינו מבחינות רבות וזאת בנוסף לאיומים "הרגילים" במישור הביטחוני והמדיני, כל אלו, מקשים מאוד לשים את הדיון והעיסוק בתרבות, זהות וחינוך במרכז השיח הציבורי כגורם חשוב לתיקון חוליי החברה. דיון זה נראה משני ולא קשור לבעיות שמנינו ובתוך דיון זה, שיחה על תשעה באב כיום ציון בעל משמעות ורלוונטיות רבה לחברה שלנו כיום, נראית רחוקה מאוד, ולחלקנו אף צינית.

בביקורו במחנה קיץ של השומר הצעיר כשהוא רואה את המדריכים עורכים טיול שבשגרה ביום תשעה באב, ברל כצנלסון, מראשי העלייה השנייה כואב ודואב את השבר התרבותי של דורו, וכך הוא זועק:

"לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו... את הזנחת תשעה באב בציבורנו, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה...כיצד נגיע לכך ?האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש"

דבריו היפים של ברל כצנלסון מהדהדים בליבו וראשו של כל מי שחינוך יהודי ציוני בראשו ולבו. מרכז חשוב להכשרת מחנכים בישראל נושא בגאווה את שמו של ברל אך האם אנו המורים חשים את כובד האחריות והמשימה לחדש וליצור בתוך תרבותנו אנו? האם אנו רוצים ויכולים לקיים את המאמר התלמודי: "אין בית מדרש ללא חידוש"?
תשעה באב הוא תזכורת לחורבן העמוק ששורשיו נעוצים אז והיום בדלדול מקורות התרבות והרוח של עמנו.
הסיבה הרשמית לחורבן תרשם בדפי ההיסטוריה תמיד כפוליטית, צבאית ומדינית, אך בספרות, באמנות ובאמונה יירשמו הדלדול התרבותי, הניכור והזרות בתוך תרבותנו ובעיקר התלישות מעבר ועתיד כגורמים "האמיתיים" לחורבן.

בתשעה באב אנו קוראים במגילת איכה. "איכה ישבה בדד..." זעקתו של ירמיהו הנביא מהדהדת את דיבורו של אלוהים לאדם הראשון "איכה" ? לאחר משבר הנחש, פרי התאווה וגילוי העירום בעורמה.

זוהי הפעם הראשונה בה פונה אלוהים לאדם בדיבור ישיר.
אלוהים מעמיד לפתחנו את אתגר החיים כשאלה קיומית, רוחנית ותרבותית.
ייעודו של אדם על פי סיפור בראשית הוא לחיות במצב תמידי של "איכה"? מצב של חיי שאלה תוך חיפוש תמידי אחר משמעות, טעם ותכלית לחיים. משימתו של אדם היא לזהות את רגעי החסד היפים הרבים בחייו, לנצור אותם בזיכרונו ובליבו ומהם לבנות את סיפור חייו וייעודו בעולם. תיקון, יסודו בחיי שאלה, תשובה, היא תחילתו של כל ניוון וחורבן.

תשעה באב הוא תזכורות שנתית חשובה להשלכות סירובו של האדם לחיות חיי שאלה, חיים בעלי משמעות וטעם, להתייצב בפני החיים ו/או האלוהים ולענות באורח חיינו ובמעשינו לשאלה: איכה?
סירובו של האדם לחיות חיים בעלי משמעות תהפוך את השאלה וקריאתו של אלוהים: "איכה?" קריאה שבכוחה לבנות ולהבנות משמעות לחיים ל"איכה" של קינה, חורבן ושבר חברתי, תרבותי ורוחני.

מעשה התיקון אליו אנו נדרשים הוא חיפוש והענקת משמעות לרגעים הראויים בחיים, מעשה החורבן הינו הזנחת החיפוש והפנייה לתשובה שטחית וחומרית, תשובה שתוביל לשעמום וניוון תרבותי, ריקנות וניכור חברתי.

לאחר תשעה באב נתנחם תמיד במילותיו של הנביא ישעיהו: "נחמו נחמו עמי"
ואם נרצה ונחפש, נמצא בשנים האחרונות ניצוצות רבים של נחמה בחברה הישראלית;
התחלה של שיחה רצינית בנושאים חברתיים ואפילו קול מחאה, התחלה של שיחה בנושאי דת ומדינה שמובילה לכך שיותר ויותר ישראלים מבינים שיהדות היא מה שהם עושים עימה בפועל בחייהם ולא מה שיהודים מזרמים שונים מגדירים עבורם, התחלה של שיחה על קבלה והכלה של גוונים ושונות בחברה הישראלית וגם נמצא יותר ויותר אנשים שאוזנם קרויה לקול צו החיים התובע ודורש מהם חיים בעלי משמעות רוחנית וקהילתית.

ברל כצנלסון ידע שמעשה התיקון של התנועה הציונית מכיל ואולי אף מתחיל בתיקון התרבותי רוחני; בהפיכת החגים, השבת, ימי הזיכרון והתפילה לביתו התרבותי החדש ישן של הישראלי.
ואותו הבית, הרוחני - תרבותי עליו חלמו ברל וחבריו מהעלייה השנייה והשלישית, יסודותיו ממילא עמוקים ומושרשים באמונות וערכים חברתיים, אנושיים ואוניברסאליים.
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך" כך אמר המחנך שידע את החורבן הגדול של עמנו.

שנזכה לתיקון.

אופק