עמים רבים מתארים את ראשית התהוותם באגדות פלאיות, המספרות על מעשי גבורה וניצחונות נועזים. לעומתם, העם היהודי בחר לציין ולהדגיש כי ראשיתו הייתה דווקא בבית העבדים. מאז אנו חוגגים מדי שנה את חג הפסח ובכל פעם מנסים לחוות מחדש מעט מן הכאב, הסבל וההשפלה שבעבדות.
"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות פרק יט', ב'), הכתוב עובר מלשון רבים ללשון יחיד ועל כך כותב רש"י : "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת :"
האומנם בלב אחד ?
התלמוד אומר על הפסוק : "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר " (שמות יט', יז')
"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט'), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם . אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. (מסביר רש"י : מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס.). (שבת פח' ע"א)
מדוע התלמוד משנה את ההבנה הפשוטה של הכתוב ומתאר את מעמד הר סיני ככפיה, הרי אנו אוהבים לצטט את הכתוב ממנו משתמע שהעם קבל על עצמו לעשות ללא שאלות ? "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' " (שמות פרק יט', ח' ) או בהדגשה יתרה את הנאמר בהמשך : "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע ": (שמות פרק כד', ז' )
נעיין בתוספתא ונראה שישנה ביקורת כנגד האמירה הפשטנית - 'נעשה ונשמע' !
וזה לשון התוספתא בבואה להגדיר את סוגי הגנבים (בבא קמא (ליברמן) פרק ז הלכה ח' – ט' ) : " שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם, גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני והמעויל במידות והמשקר במשקלות והמערב את הנידה בתלתן ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס לפיכך מושחין בו את המלכים. ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב שנאמר : "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל", מי גדול גונב או ניגנב הוי אומר: ניגנב, שיודע שנגנב ושותק. וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר : "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", כביכול נגנב הוא להם ? (כלומר האם באמת עם ישראל הצליח להערים על ה' ?) תלמוד לומר : " מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם ": (דברים ה', כה' ) (כלומר האל יודע מה מצבו של העם!)
אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" אע"פ כן "והוא רחום יכפר " וגו' ואומר: "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע". (כלומר האל מודע לגניבת הדעת ובכל זאת מרחם עלינו)"
מלשון התוספתא נראה שאמירת ישראל 'נעשה ונשמע' נתפסת כניסיון העם לגנוב את דעתו של ה', אין באמירה זו שבח כי אם גנאי ! יתרה על כן אומר ר' שמחה הכהן מדוינסק בפירושו ה'משך חכמה' : נאמר במעמד הר סיני לפני הטקס : "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: (שמות יט', יח'), ומיד בסיום הטקס נאמר : "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק ": (שמות כ' יד' ) (חשוב לציין שהעשן מופיע בספר שמות ולא בדברים, בדברים נאמר: אש ענן וערפל !) מה יש ללמוד מהעשן, הרי אי אפשר לעמוד בתוך עשן ויתרה מזו, מדוע נעו לאחור ומדוע בקשו ישראל ממשה 'דבר אתה עמנו ', מדוע לא רצו לשמוע את ה' מדבר?
אלא מסביר ה 'משך חכמה' : ישנה אמרת חז"ל, אמר ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם, לא קנאת סופרים, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חבירו ואמר האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר שהעם זז פיזית, אלא בהבנתו הבין שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד אלא הפירוד קיים, הפירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.
העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה עמנו ולא ה' מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.
ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.
כאשר נחשוב על מעמד הר סיני ונשאל האם העם קבל את התורה? הרי שזה אתה פרשנו שברגע הקריטי, תוך כדי המעמד העם פנה למשה ובקש "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות" כלומר לא רצו או לא יכלו לשמוע מפי ה'. יתרה מזו הרי אנו יודעים מהמשך הפרשה שכאשר העם המתין למשה והלה בושש לבוא, העם עבד ל"עגל – עגל הזהב", כלומר הצהרת העם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" התבררה כהטעיה, כהבטחת שווא!
בתהליך מעמד מתן התורה , ההר מתכסה ענן וערפל ובשיאו מאופיין באש ועשן, כאשר ראינו שסביר שהענן הערפילי נראה לעם כעשן הכבשן בשל מעמדם האישי!
מדברים אלו נלמד שהאמירה 'נעשה ונשמע' אינה המודל הרצוי. אם כן, כיצד עלינו לקבל את התורה – בשאלה , נעשה ונשמע ? כן, נחליט בבחירה חופשית ברצוננו לעשות, כמובן לאחר שנתלבט ונכריע בדרך רצונית .
דומה שכך יש להבין את המשך הסוגיה בשבת שהבאנו לעיל . "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: (אסתר ט') "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר " (שבת פח' ע"א). פרשנות זו מעיזה לומר שהחל מיציאת מצרים ובמעמד הר סיני ולאורך כל התקופה של בית ראשון לא הייתה בחירה מרצון אלא כפייה, רק בימי אסתר ומרדכי העם קבל את התורה מרצון .
נראה שכל שנותר לנו הוא לחקות את התנהגותו של משה 'לשבור את הלוחות' שבירת הלוחות היא קיומה של התורה, כיצד ? לא בחיקוי 'נעשה ונשמע' כי אם בחידוש !
נעיין שוב בדברי ה 'משך חכמה' : "וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", ראה כי גדול טעותם עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלהי, הבין טעותן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", רוצה לומר: כי אין שום קדושה וענין אלהי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה... ולכך טעו בעגל. וב(שבירת ה)לוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה יישר כוחך ששברת (שבת פז) ...וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש"י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל יתברך שמו וזכרו. "
משה היה צריך לשבור את הלוחות ולא, היה כמחליף לוח בעגל. משה רצה ללמד את העם שאין כל קדושה בדבר חומרי רק ברעיונות התורה. דרכו של משה הייתה ביכולת הפירוש והחידוש, משה הבין שהעברת האבן – הלוחות אין בה כדי ללמד ולהפך, משה הבין ששבירת הלוחות תלמד את העם מה חשוב באמת.
