בדבריי כאן אני מבקשת לבחון את המתח בין הזהות האישית של אדם לבין הצורך שלנו להשתייך למעגלים חברתיים מוגדרים וברורים. עניין זה אנסה לבדוק באמצעות סיפורן של שתי נשים – רות ואיזבל. שתיהן היו נשים, שתיהן נכריות, שתיהן הגיעו לסביבה לא מוכרת, זרה ועוינת. רות הגיעה לבית-לחם יהודה מבחירה. איזבל, יש לשער, נישאה לאחאב מלך ישראל מכורח, בשידוך דיפלומטי בינו לבין אביה, מלך צידון. האחת בחרה להיטמע, השנייה – להתאים את הסביבה הזרה אליה. האחת ייסדה שושלת, השנייה הפכה לסמל לרוע, שחיתות ואפילו זנות.

רות, גיבורת מגילתה, הגיעה ליהודה בעת קציר השְׂעוֹרים, על כן נוהגים לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, חג הקציר. כזכור, היא הלכה בעקבות חמותה נעמי, לאחר ששתיהן איבדו את בעליהן, ממואב ליהודה. נעמי הגיעה לשם עם בעלה ושני בניה, כשהמשפחה "ירדה מן הארץ" בעקבות רעב. לאחר שמתו הבעל והבנים והמצב הכלכלי בארץ השתפר, היא החליטה לחזור. רות, כלתה, מצטרפת אליה והופכת בכך לסמל המסירות, הבחירה הנכונה, ההשתלבות. היא לא נוטשת את חמותה הזקנה ועוברת איתה את כל תלאות ההשתלבות והקליטה, עד שהיא זוכה להתחתן ("להיגאל", כלשון התנ"ך) עם בועז ולהקים את שושלת בית דוד. מעניין, שהתורה יוצרת הקבלה בין ממזרים למואבים, ודוחה ממנה החוצה את המואבים, אולי דווקא בגלל קרבתם הגיאוגרפית והמשפחתית לעם ישראל. הקרבה המשפחתית מתוארת בבראשית, י"ט, 30-38: עמון ומואב היו, כך מסופר, נכדים/בנים של לוט, בן-אחיו של אברהם אבינו. וכך נאמר בספר דברים: "לֹא-יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה': לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם:" (דברים, כ"ג, 4). מה שקרוב הוא מה שמאיים, דווקא בגלל הקרבה והדמיון אלינו.

על רקע טריקת דלת זו של עם ישראל כלפי מואב, בולטת הצהרתה של רות לנעמי: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה- יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:" (רות, א', 16-17). בכך בחרה רות לקבל על עצמה את כל המערכת התרבותית, החברתית והדתית של עם ישראל. היא מקבלת עליה את האל, את חוקיו ואת הנורמות החברתיות הנוהגות ביהודה: אישה איננה עובדת – היא מקבצת נדבות; אישה משתמשת במין כדי להשיג את רצונה; אישה צריכה להיכנע לחברה הגברית ולגחמותיה, במקרה זה גחמות הנערים הקוצרים השולטים בגורלה. אפילו את בנה היא מפקידה בידי החברה החדשה ולא היא נותנת לו את שמו (ובכך מוותרת על שייכותו אליה). הבן הוא רכושה של נעמי ורכוש הכלל, השכנות: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן: וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבָתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת: וַתִּקְרֶאנָה- לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד:" (רות, ד', 13-17).

רות בחרה למחוק את זהותה הקודמת. היא נטמעה לחלוטין בעולם החדש, הִטַמעות שהתנ"ך מציג אותה כראויה לשבח. בתמורה להיטמעותה בחברה "הנכונה" ולמחיקה מוחלטת של זהותה כמואביה, כאישה עצמאית וכאם, זוכה רות להינשא ולהקים שושלת מפוארת, שושלת בית דוד. לזכותה של רות יאמר, כי כל זאת עשתה מבחירה. היא זו שבחרה להצטרף לנעמי למרות הפצרותיה של נעמי שתישאר במואב. רות הייתה כבר אלמנה בוגרת כאשר עשתה את בחירתה. יש לשער, שערכה חישובי הפסד מול רווח, והחליטה להמר על כל הקופה.

מסר אפשרי שעולה אם כן, מספר רות, הוא שיש חברה נורמטיבית נכונה, ראויה, ומי שבוחר להצטרף אליה ולהיטמע בה תוך ויתור מוחלט על ה"אני" שלו, יבוא על שכרו. מבחינה חברתית והיסטורית, רות יצאה ברווח. אולם כדאי לזכור, שאיננו יודעים דבר על המחיר הנפשי והרגשי ששילמה. המקרא, כהרגלו, בוחר למעט בתיאור רגשות גיבוריו. מה מרגישה אישה שמוחקת את הרקע התרבותי שלה? מה מרגישה אם שכאשר בנה נולד הוא מיד מנוכס לטובת הכלל ואין לה אף את הזכות לקרוא לו בשם? האם אותן שכנות קיבלו את רות לתוכן בחום ואהבה, או שמא כל דאגתן הייתה שיהיה מי שידאג לנעמי בזקנתה ("וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂבָתֵךְ"), ואילו לרות הם שבו והזכירו כל ימי חייה – "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"?

מול רות ניצבת איזבל כתמונת מראָה. סיפורה של איזבל מתפרש על פני כמה וכמה פרקים בסוף מלכים א' ובתחילת מלכים ב'. היא הייתה, כאמור, ביתו של אתבעל מלך צידונים ונישאה לאחאב מלך ישראל, שהתנ"ך משמיץ אותו בגלל נישואיו לאיזבל הצידונית (מלכים א' ט"ז, 29-31). היא מואשמת בהדחת אחאב לעבודת הבעל, האליל החשוב ביותר בעולם העתיק בכנען וסביבותיה. בניגוד לרות, בחרה איזבל שלא להיטמע בסביבתה, כי אם להתאים (באלימות) את הסביבה אליה. היא החדירה את עבודת הבעל והאשרה לתרבות ממלכת ישראל (ויש הטוענים – רק חיזקה אותה), רדפה את נביאי ה' והרגה אותם, והופכת, למעשה, את עבודת הבעל לדת הרשמית בממלכה. איזבל עושה כל מאמץ לחסל את דת ה'. היא איננה מקבלת עליה את דת הממלכה, ואף לא את הקודים התרבותיים שלה: היא השולטת בכל ענייני הפנים, והיא גם הקובעת את נורמות המוסר על פי נורמות להן היא רגילה, האומרות כי המלך הוא האל והחוק (במיוחד בולט הדבר במלכים א', כ"א).

"בתמורה" לכך נענשת איזבל במוות מזוויע כאשר היא נדחפת החוצה מן החלון על ידי השושלת החדשה שקמה לאחר חיסול שושלת אחאב, וגופתה נאכלת על ידי הכלבים (מלכים ב', ט', 29-37).
בזיכרון הקולקטיבי שלנו נחרטה איזבל לדיראון עולם: במדרש היא מואשמת בזנות, וכך גם בברית החדשה; בתרבות האמריקאית Jezebel הוא כינוי לאישה מופקרת, זנותית.
*
האם משמעותה של השוואה זו היא שהאישה "הטובה" היא זו שתבחר לוותר על עולמה וערכיה? האם משמעות הדבר היא שקיימות רק שתי דרכים אפשריות לאישה, או לאדם בכלל – השתלטות טוטאלית (ואלימה) שנובעת מניכור מוחלט כלפי הסביבה וצורך לשנות אותה בכל מחיר, או טמיעה טוטאלית ואובדן זהות?
מדוע אין בנו חמלה ואמפטיה כלפי איזבל, שככל הנראה הושאה לאחאב שלא על פי רצונה ובמסגרת הסדר דיפלומאטי, ואף על פי כן החליטה להיאבק על זכותה להשפיע, ליצור מציאות חדשה, להרגיש "בבית" גם בממלכה הזרה. ומאידך – האם אין מקום לביקורת כלפי רות, המוותרת כה בקלות על השורשים התרבותיים והערכיים עליהם גדלה ומוחקת את זהותה, תוך נכונות לקבל עליה בהשלמה גמורה את העיקרון "להיות [מה שמצפים ממך] או לחדול"?

רות ואיזבל אינן רק מודלים להתנהגות נשית. הן שתי נקודות קיצון על הציר שבקצהו האחד ה-"אני" ובקצהו השני ה-"אֵיני". הן מעוררות שאלות על הבחירות הזהותיות שלנו. מה אנחנו בוחרים ובוחרות לגלות, ומה להסתיר; למי אנחנו בוחרים לגלות את עצמינו, וממי אנחנו מסתירים; על מה חשוב לנו להיאבק בכל מחיר ועל מה אנחנו מוכנים לוותר; עד כמה יש בנו רגישות לסביבה המקיפה אותנו, ועד כמה אנחנו קשובים לרגשותינו, זהותנו וצרכינו.

                                                             *

לעיתים קרובות נדמה לנו שכל דבר שאיננו "אנחנו" באופן מוחלט ובמאת האחוזים, מנוגד לנו מכל וכל. לא רק זה, אלא שכל דבר שאיננו "אנחנו" במאת האחוזים, מאיים עלינו ומוציא מאיתנו תוקפנות וניכור. מאידך, נדמה לנו שאם נקבל על עצמנו כללים ומנהגים אחרים מאלה שהורגלנו בהם או מאלה שאנחנו מאמינים בהם, אנחנו מוחקים את עצמנו לחלוטין. אני סבורה שתפישת מציאות בה ישנם רק שני קצוות, קצה ה"אני" וקצה ה"איני", היא מציאות בעייתית, שלא מאפשרת לנו לתקשר באופן בונה עם האנשים והנשים שסביבנו. ועצוב עוד יותר – לא מאפשרת לנו לתקשר באופן בונה עם אלה החשובים לנו והיקרים לנו באמת – בן או בת זוג, הורים, אחים, ילדים.

אני רוצה להיות גם רות וגם איזבל. אני רוצה להיות מיזוג של רות ואיזבל. ולפעמים רק רות, ולפעמים – ממש ממש איזבל. ולפעמים לקחת קצת מכל אחת. ולפעמים לתבל עם קצת אסתר, או קצת מרים, עם הרבֵּה ברוריה והרבה דבורה.

ואני מזכירה לעצמי, ולפעמים גם למי שסביבי, שיש לי הזכות והעונג לקבוע את המינונים, את התזמונים, להרכיב את המתכון הפרטי של האישיות שלי, של ההעדפות שלי, של תחומי העניין ודרכי ההתנהגות. מתכון אישי ומשתנה, מעניין ומאתגר.