בדומה לתאומו, חג הסוכות, גם חג הפסח, נפתח ונחתם בשני ימים טובים, שבינם ימי חול מועד. יומו הראשון של החג אותו נחוג עם צאת השבת עומד כנגד האירוע המכונן והדרמטי של ליל היציאה ממצרים, מבית העבדים. מסורת עתיקת יומין קושרת בין יומו האחרון של פסח לקריעתו של ים סוף ולנס הצלתם של בני ישראל, העוברים בחרבה. חכמי הדורות שעצבו בעבורנו את החג בחרו להעמיד את היציאה מעבדות לחירות על שתי רגלים: האחת – ליל השימורים של היציאה, אותו אנו מציינים בליל הסדר. השני – ליל השימורים של חציית הים בחרבה, אותו אנו מציינים בסיומו של החג. את יומו הראשון של החג נעטר בשירת ההגדה, על שלל ניגוניה ומנהגיה.את יומו האחרון של החג נעטר בשירת הים, אשר תקרא בבתי הכנסת.
באופן טבעי מן הראוי היה שבבוקר שביעי של פסח, נפסיק את קריאת התורה מיד לאחר שירת הים – שירת ההלל על הנס הגדול, ששחרר את בני ישראל סופית מעולם של המצרים. אולם באופן מפתיע בחרו חכמינו כי הקריאה בתורה החותמת את החג תסתיים רק לאחר שנקרא על תחילת נדודיהם של בני ישראל במדבר ועל תלונתם למשה על דבר המים המרים: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". הנה כי כן שלושה ימים בלבד לאחר המעמד הגדול של חציית הים ועשרה ימים לאחר היציאה הדרמטית ממצרים חוזר העם לתלונותיו ולחששותיו.
העובדה כי מסורת ישראל בוחרת לפתוח את החג הפסח באירוע שכולו הלל והודיה, אך מסימת את החג דווקא בפסוקים של פקפוק ואי בטחון, צריכה ללמד אותנו את כוחו המוגבל של הנס לשנות את לבם של בני האדם. ארבעים השנים של הנדודים והנסים היו גם ארבעים שנים של תלונות וקיטורים. השחרור ממצרים וחציית הים, מתן תורה והניצחונות על עמלק – בכל אלו לא היה כדי להחדיר בדור המדבר בטחון. במובן זה סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר מלמדים אתנו את מגבלות כוחה של אמונה המיוסדת על ברקים ורעמים. אמונה ובטחון בין אדם לאלוהיו ובין אדם לזולתו, כל מלמדת המסורת, נרכשים אט-אט. אחרי ההתאהבות הראשונית שכולה נסים ונפלאות ולילות שימורים מגיעה השגרה ובה נמדדת חוסנו של הקשר.
במובן זה, מהלכו של חג הפסח מסמל את המעבר מן הראשוניות אל השגרה, מן המחדש והמפתיע אל המוכר, מן הקודש אל החול. עם חציית הים, מתחילים בני ישראל את המסע הממושך והמפרך אל הארץ. בדרך דומה, מפסיקים בני ישראל לאכול מן המן, אותו מזון פלאי ושמימי שפרנס אותם במדבר, בחג הפסח הראשון אותו הם זוכים לחוג בארץ ישראל. בכל רגע של שינוי ומעבר מרומזת כבר השגרה שבה נבחנת יכולת התמודדותו של האדם ושל העם.
באופן דומה אנו יכולים גם לפרש את הוראת החכמים לקרוא במהלך ימי הפסח רק את מחציתה של תפילת ההלל, בעוד שבליל החג הראשון, במרוצת הסדר, אנו קוראים אותה במלואה. התלמוד במסכת מגילה מרמז כי קראתם של פרקי ההלל בדילוג באה להדגיש את העיקרון החשוב של "בנפול אויבך אל תשמח". אולם דומני שנוכל להסמיך את קריאת מחצית ההל גם על ענייננו. מן הצד האחד, חציית הים סמלה את הצלתו של העם מידי המצרים אולם מן הצד השני היה בה כדי לסתום את הגולל על החזרה המהירה למצרים. משעה ששבו חומות המים למקומם הכיוון היה ברור – למדבר. במובן זה השמחה של פסח מסמלת שמחה בוגרת, כזו שאינה מבקשת להדחיק את החששות מפני העתיד ומודעת כי בהכרח יש להתמודד עמן.
כך אני מניח היתה שמחת העצמאות בכט בנובמבר 1947 ובה' באייר תש"ח. שמחה שאין בצדה קלות דעת, שמחה היודעת שהדרך אל החירות רצופה בקשיים ובאתגרים. כך דומני גם תהיה שמחתו של חג החירות המודרני שלנו – חג העצמאות השישים של מדינת ישראל.
מן הצד האחד אין כל מקום לזחיחות הדעת. כולנו כאחד חווים בעצם הימים האלה חששות כבדים ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, ממש כאלו שעמדו על שפת הים. מן הצד השני, אין גם מקום לדיכאון משתק. עם כל הקושי והמצוקה של ימינו, נס הגזעים החרוכים שלבלבו מחדש, עדין ניכר וניבט מכל עבר. זו היא השעה של מחצית ההלל. לא שירה רועמת, המבקשת להדחיק את המציאות, אך גם לא שפה רפה המרפה את הידיים.
במוצאי יומו הראשון של חג הפסח, ברגעי ההתאוששות מחגיגת הסדר, על שלל מטעמיה, אנו מתחילים לספור את העומר. מניין של חמישים ימים המסמל את הדרך הארוכה בה נדרשו לצעוד אבותינו ואימותינו עם שחרורם. כמוהם גם אנחנו נדרשים, ככל הנראה לדרך ארוכה הדורשת כוחות נפש, אולם רק אלו היודעים להוסיף צעד לצעד ורק אלו הנכונים להתמודד עם העובדה כי לא כל יום הוא חג – זוכים להגיע בסופו של דבר אל יום החג הבא, המסתתר לו מעבר לפינת השגרה.
מי יתן ויהיה בנו הכוח לזכור כי היציאה לחירות היא רק תחילתה של הדרך, ומי ייתן ןתהיה בנו האחריות לטעת משמעות ראויה לאותה החירות.