בואו להגיב על המאמר בפייסבוק

"הרהורים על קדושת הנשמה וקדושת הגוף"- הרבה גליה סדן

וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (מתוך הפטרת יום הכיפורים – ישעיהו, נח)
נודה על האמת, ישנו משהו המעורר אי נוחות בנושא עליו התבקשתי לכתוב. בקישור בין הימים הנוראים בהם אנחנו שבים ואומרים את הפיוט "ונתנה תוקף" ובו המילים המצמררות:
מִי יִחְיֶה
וּמִי יָמוּת

מִי בְקִצּוֹ
וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם
וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב
וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב
וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ
וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה
וּמִי בַסְּקִילָה



לבין הקריאה להתגייס למען תרומת איברים. כביכול, דווקא בימים אלה של ברכות "שנה טובה" אנחנו נדרשים לחשוב שאולי לא נסיים אותה, את השנה.

למה? מדוע עלינו לחשוב מחשבות קשות שכאלה? לנוע על מושבנו באי נוחות? יהיו שיאמרו – להעכיר את קדושת החג, את תחושת השגב?

מפני שאנחנו יהודים. מפני שאנחנו יהודים מתקדמים.
*
לפני שנים מעטות, בשיעור שנגע למנהגי האבלות ביהדות במסגרת קורס הגיור בבית דניאל, שאל אותי אחד הסטודנטים מהי עמדתה של היהדות המתקדמת לתרומת איברים. השבתי לו, ואני אומרת כאן, שההכרעה היא כמובן אישית. אולם אם הוא שואל לדעתי, דעתי היא שקדושת החיים חשובה מקדושת המת. שהיכולת להשיב לאדם את מאור עיניו, לשחרר אותו מייסורי הדיאליזה, להעניק לו לב שבזכותו יזכה לשנות-חיים ארוכות וטובות, להסיר מעליו את אימת המוות – היא לא רק זכות גדולה, אלא גם חובה אנושית, דתית, יהודית.

יש שיאמרו שאין מחללים את כבוד המת. יהיו שיאמרו שקשה להם המחשבה על המוות והם מעדיפים לחשוב שישובו אלינו בריאים ושלמים עם הגעתו של המשיח, מבלי שאי אילו איברים יחסרו בגופם.

אבל אנחנו יהודים מתקדמים.

וככאלה, אנחנו שבים אל המקורות, ומיישמים עקרונות ורעיונות עתיקים על חידושי הזמן. וככאלה, אנחנו שואבים מן המסורת, ומן ההלכה, אך לוקחים בחשבון בשיקולינו גם את עמדותינו המוסריות. כן, קשה לחשוב על מה שנשאיר אחרינו כשיבוא יומנו, ובמיוחד קשה הדבר ברגע שכולו חשבון נפש שמטרתו התכוננות לשנה טובה יותר. אלא שהמסורת קוראת לנו לגשר בין פערים, להתבונן באומץ במראה, גם בהקשרים אחרים. הכתובה המסורתית, למשל (או השילוב בין הכתובות הנהוגות בטקסים רפורמיים לבין הסכם הנישואין ["הסכם הממון"]), בנויה בדיוק על העיקרון הזה. היא מכריחה אותנו להכיר בכך שלפעמים הדברים קורים אחרת מן הדרך בה אנחנו מקווים שיתרחשו, וכשיבוא היום – מוטב שנהיה מוכנים לקראתו.
ממש את זאת עשינו בבחירה שלנו לקדם את נושא תרומת האיברים בימים הנוראים.

כי אנחנו יהודים מתקדמים.

ואין זה מפחית מן השגב, ואין זה מוריד מן הקדושה. נהפוך הוא. אני רוצה לדעת שחיי הם חיים משמעותיים. אני רוצה להעניק כפי יכולתי מכל מה שבורכתי בו. עד כלות נשמתי. בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. בלב שלם, בנפש חפצה ומאוד מאוד – אני רוצה להעניק. מה שאוכל, מה שיהיה בו צורך. בזאת הקדושה וזהו השגב.
אין בזה חילול כבוד המת. להפך. לכבוד הוא לי שאזכה להעניק חיים.

מאליהן עולות בי מילותיו של ישעיהו מהפטרת יום הכיפורים:
הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ [...] הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

"וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". פתאום קיבלו המילים האלה משמעות חדשה, אחרת. ביום הזה, המוקדש כולו לנשמה, אנחנו זוכרים כי עבורנו, אנחנו שכאן על פני האדמה, הנשמה והגוף חד הם. וממש כפי שיש ערך לנשמה, יש ערך לבשר, ואל לנו להתעלם מן הערך הזה, מחשיבותו. ולפעמים משמעות הדבר היא לאפשר לנשמה אחרת להתקיים בתוך גוף אחר בזכותנו.
מפני שלא התעלמנו.
מפני שהיינו אמיצים והתמודדנו עם החשש מפני יום אחרון.
מפני שאנחנו מחשיבים מאוד את קדושת החיים גם אם הם לא יהיו כבר חיינו-אנו.

ובגלל שאנחנו יהודים ויהודיות מתקדמים.

נביט באומץ קדימה אל חיינו וגם מעבר להם, ואולי נזכה לחוש שהאל מלווה אותנו, מדריך אותנו ושומר עלינו מכל רע. כמילותיו של ישעיהו:
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי.

מי ייתן, ולשנה טובה, לחיים ארוכים ומשמעותיים, ניכתב ונחתם כולנו.