בשער זה תוכלו למצוא מאמרים הנוגעים להיבטים מגוונים של חג הפורים – הקשר בינו לבין יום הכפורים, הומור שמחה ואמונה, נשים גברים ומערכות היחסים ביניהם כמו גם נסיונות להתמודד עם תכנים מורכבים במגילת אסתר – תכנים של שנאה ונקמה.
מסיכות
הרב כנרת שריון
בספר ויקרא י"ט,ד' כתוב: "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלוהיכם". נשאלת השאלה מדוע מציינים איסור באמונת אלילים וגם איסור באמונת אלוהי מסכה - האומנם אינם זהים? מהו ההבדל? הלא האיסור הכללי נגד עבודת אלילים צריך לכלול גם עבודת אלוהי מסכה! ואני מוסיפה את השאלה: איך האיסור הברור הזה מתקיים עם המנהג הוותיק והמקובל להתחפש במסכות בחגיגות פורים?
מדוע הרבנים מגלים גמישות בנוגע למסכות? בדרך כלל אין היתר זה מאפיין את הרבנים, שהעדיפו לשים סייג לתורה (כלומר: הטלת מגבלות נוספות כדי להרחיק את העם מהאיסור. במקרה של פורים יש, כביכול, היתר מלא).
כדי לענות על שאלות אלו, עלינו להבין מהי משמעותן של המסכות. הרבה תרבויות קדומות השתמשו במסכות בנקודות מפנה של מעגל החיים, כגון: לידות, חתונות או הלוויות.היה נהוג ללבוש מסכות כדי להזדהות בצורה מלאה עם גיבורים או עם אלילים שונים בזמן הטקסים שציינו נקודות מפנה אלו.לובש המסכה האמין שיצליח להתמודד עם הפחדים הקיימים באותן נקודות מפנה, ואף להתחפש לדמות חזקה כדי להתחזק בעצמו.
הפסוק בתורה מעביר לנו מסר חד-משמעי: כדי לחוות את האלוהים בחיינו אנו, אסור לנו להתחפש למשהו אחר. החוויה האלוהית יכולה להתרחש אך ורק אם אנחנו מי שאנו.עלינו להיות שלמים עם עצמנו ולמצוא את הכוחות הפנימיים בתוכנו, לא מחוץ לנו ולא בדמות אחרת.לכן הוסיפה התורה את האיסור על אלוהי מסכה.
בחג הפורים קיים פרדוקס, בין קלילותו לכאורה של החג לבין הכובד והמכובדות היתרה שהוענקה לו על-ידי חז"ל. חג הפורים, על כל מצוותיו ומנהגיו, מגלם את ההפך הגמור מכובד הראש ומהיראה הנדרשים מן היהודי לאורך כל שאר ימות השנה, בלומדו תורה ובקיימו את מצוותיה. הוא מהווה את ה"איפכא מסתברא" של מעמד הר סיני, את המקבילה ליום הכי-פורים. מן הבחינה ההיסטורית, מגילת אסתר מציינת שלב חשוב ומכריע בתולדות האמונה והמסורת. מעתה נמסרים המפתחות לידי האדם לפרש את המציאות, לפעול בה ולגלות את הא-ל המסתתר, ללא תיווכם של הנביאים.
נס, הפוך ובוץ
על ההומור ועל המגילה הרב מיכאל מרמור
לא כל שעה נס
בספרו של אומברטו אקו "שם הורד" עוסקת העלילה במסה נעלמת של הפילוסוף אריסטו, שדנה בהומור. נזירים ודמויות עסיסיות אחרות המאכלסות מנזר בימי הביניים מתים בזה אחר זה, עד שמתברר בסוף שאיש דת קנאי הורג אותם, כדי שתוכן החיבור של אריסטו לא ייוודע. וכל כך למה? כי היכולת לצחוק נתפסת כאיום ישיר על האמונה באל הנורא והאיום. ההומור חותר תחת כל שלטון, מערער את יסודותיו ומחליש כל כוח אבסולוטי. ואולי ראשית המהפכה המודרנית אינה בספקנות המהוללת, אלא במה שקדם לה – הצחוק החופשי, שנגדו היה הנזיר של אקו מוכן להילחם עד מוות?
"הכרת המגוחך מקנה חירות לאדם, פוטרת את 'האני הפשוט' שלו מזיקת שעבודו של העולם, הכופת אותו תחתיו". קביעתו של דרויאנוב, בעל ספר הבדיחה והחידוד, מעמידה את הגיחוך אל מול כל תשובה גורפת, כל הסבר מקיף.
ובאמת, כמה רגעים מצחיקים נזכרים בספר הספרים, ספר האמונה האולטימטיבי? איפה צוחקים בתנ"ך? אולי מיעוט ההומור בתנ"ך מצביע על שתי חלופות: מחד גיסא - אמונה באל בורא העולם, ומאידך גיסא - שמירת הזכות לחייך, לגחך, ללגלג, לצחוק? אולי עלינו לבחור בין הקומדיה לבין התאולוגיה ?
התרבות העברית המתחדשת הרבתה, כידוע, לעסוק בחגי ישראל, באופן אשר רתם אותם, לא אחת, לשורות המפעל הציוני הגדול של חידוש ימי העם בארצו. כך זכו חנוכה, ט"ו בשבט ול"ג בעומר למלבושים חדשים, אשר העניקו להם רעננות עברית ומאוחר יותר ישראלית. גורלו של חג הפורים לא היה זהה לחלוטין. העיון בפרותיה של התרבות העברית מלמד כי מחולליה התייחסו בחשדנות זהירה כלפי החג ומסריו. פורים אשר נשען במרוצת הדורות על שילוב מרתק בין רוח שטות לעומק רעיוני והלכתי, נדחק כל כולו, בקרב קהלים עבריים וישראלים רבים, אל זירת הקרנבל והילולת הילדים. מעטים הם הביטויים הספרותיים והאומנותיים אשר התמקדו במסריו המורכבים והרציניים יותר של החג.
באופן טבעי, ניתן לתרץ מציאות תרבותית זו ברצון ובצורך למצוא ולו זירה אחת בלוח השנה העברי שכולה שמחה ושטות. זאת במיוחד לנוכח כובד הראש אליו נדרשה התרבות העברית בשנות בניינם של היישוב העברי והמדינה הצעירה. ברם, דומה כי גורם נוסף, עמוק ומשמעותי יותר, הוביל את התרבות העברית לעיסוק מצומצם ומבודח לחלוטין בחג הפורים. זה הוא אופייה הגלותי של עלילת החג ולקחיו, שלאו דווקא תאמו את רוחו של נרטיב התחייה הלאומי.
זוגיות ומעמד האישה – הרהורי פוסט-פורים
הרבה גליה סדן
מעמדה של האישה ומעמד הנשים כולן איננו נקבע בעולם שכולו נשי. רק מתוך התמודדות עם השונה, עם האחר, אנחנו מגבשים ומגבשות את זהותנו. על כן, כל דיון במעמד האישה צריך שיתקיים מתוך ראייה כוללת של עולם גברי-נשי ונשי-גברי, מתוך בחינה של יחסי הגומלין שביניהם כמו-גם יחסי הכוחות שביניהם, וכבר חז"ל עמדו על כך. את הפסוק "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה" שבפרק השני בבראשית, הפסוק המתאר את בריאת האישה מצלעו של האדם, מפרש המדרש בדרך יצירתית ביותר. חז"ל פרשו את המילה "צלע" במשמעות של "צד", כמו בביטוי "צלע המשכן" (=צידו של המשכן) וכמו במשולש שווה צלעות. האדם הראשון נולד דו-פרצופין, אנדרוגינוס, ולו שני צדדים, צד הגבר וצד האישה, שנוסרו והופרדו על ידי אלוהים בניתוח המתואר בפרק ב'. ולאחר שאנדרוגינוס דו-מיני זה נוסר לשניים, יכלו הזכר והנקבה להסתכל זה בפני זה, ולהתחיל לעמוד על המשותף והשונה שביניהם. מכאן מתחיל הדיון על מעמד האישה, שהוא בעצם בו-זמנית גם דיון על מעמד הגבר.
על כן, עלינו לדבר לא על נשים לחוד וגברים לחוד, אלא על זוגיות ועל הקשרים השונים בין גברים לנשים, מפני שמתוך קשרים אלה אנחנו מתמודדים ומתמודדות עם מעמדנו במעגלים החברתיים השונים, אלה הקרובים לנו ואלו הרחוקים יותר.
כשבוע מפריד השנה בין פורים לבין יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ. סיפור הקשר בין ושתי ואחשורוש הוא סיפור עצוב, סיפור של חוסר תקשורת. כזכור, ושתי ואחשורוש חוגגים בשני משתאות שונים, בשני חדרים או ארמונות שונים. שניהם עסוקים באורחיהם, הוא באורחיו והיא באורחיה, והניתוק רב על הקשר.
גולים במולדת:
יהודים ונשים במגילת אסתר הרבה תמר דבדבני
"גלות", על פי מילון אבן-שושן, אינה רק "עקירה מאולצת מארץ המולדת", אלא גם "שהות בארץ נכרייה", ו- "כינוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה". השימוש במונח "גלות" במאמר זה מבטא רעיון מורכב של "אי-בית", של זרות וניכור, ובמובן עמוק יותר – את תחושתם של אלה שאינם נמנים על "ההגמוניה". אנשים ונשים החשים שזהותם (הדתית, הלאומית, המגדרית וכו') אינה זהותו של הכלל בתוכו הם חיים, ומתוך כך הם חיים כזרים בעולמם. תחושות אלה יכולות להפוך ל"סבל ומצוקה", כאשר הכלל, מצידו, אינו רגיש לקבוצות אלה, ואינו מאפשר להן לבטא את זהויותיהן העצמאיות.
במגילת אסתר, הבנויה משני צירי עלילה המשולבים באופן מקסים זה בזה: ציר ההתמודדות היהודי-נכרי, וציר ההתמודדות הנשי-גברי, אנו פוגשים שתי "גלויות" מסוגים שונים, המתמודדות מול אותו "כלל", מול אותה הגמוניה. היהודים והנשים מוצגים במגילה כמי שאינם בני-בית במולדתם שלהם: הם שייכים לממלכה הפרסית, אך גם שונים ונבדלים בתוכה.
ושתי ומרדכי הם טיפוסים ספרותיים ואנושיים מקבילים. כל אחד מהם פועל על ציר ההתמודדות שלו כמיעוט מול רוב הגמוני: ושתי, כאישה מול הגמוניה גברית; מרדכי, כיהודי מול הגמוניה פרסית. שניהם בעלי זהות נבדלת מן הזהות "הכללית". שניהם נתפסים כ"אחר" על ידי סביבתם. שניהם, כאנשים פרטיים, מעוררים כעס המתלבה לכדי שנאה כלפי כל העדה אליה הם שייכים. אסתר, לעומתם, שייכת בו-בזמן לשתי קבוצות המיעוט הללו, ומשחקת תפקיד בשני צירי העלילה: היא יהודייה כמרדכי ואישה כוושתי
במגילת אסתר מופיעים כמה מן התיאורים הקשים ביותר של דיכוי נשים: מלכה המגורשת בשל אמירת "לא" לגבר; חוק נגד סירוב נשי; נערות צעירות המטופלות שנה שלמה בשמנים ובתמרוקים כדי להכשירן לתפקיד; קטינות הנלקחות מבתיהן ונכלאות בהרמון; גבר מבוגר הבועל בתולות לתיאבון; ועוד תיאורים שונים ומשונים במסורת דיכוי הנשים שידעה האנושות מאז ומעולם. לא פלא שמגילת אסתר היא אחד הספרים המקראיים השנואים ביותר, ולא רק על פמיניסטיות.
אך קריאה רגישה וקשובה יותר עשויה לגלות את משחק ההפכים הסמוי שמנהל המחבר עם קוראיו. חז"ל, שחשו בכך, דרשו את שם הגיבורה, אסתר, במשמעות של הסתרה, כדברי הפסוק בספר דברים: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים, ל"א, י"ח). בדרך זו ניסו להסביר את היעדרותו של אלוהים מן המגילה (ברובד הגלוי אלוהים אמנם אינו נוכח, אך ברובד הסמוי הוא מכוון את העלילה ואת כל גיבוריה בהשגחה מדוקדקת).
בשיטת ההסוואה וההתחפשות טמון צופן הפענוח של מגילת אסתר. המגילה משחקת בקוראיה ללא הרף, ברבדים גלויים וסמויים, שהמפתח להבנתם הוא ההפכים. "ונהפוך הוא", נאמר בסופה של המגילה, "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". ניצחון היהודים על שונאיהם הוא הרובד הגלוי המניע את ציר העלילה, אך ברובד החבוי מצויה קבוצה נוספת שחל בה היפוך – הנשים.
"ונהפוך?!" – חילופי זהויות מגדריות בפורים ובחיים
הרבה דליה מרקס
לא רק אנחנו מתחפשים בפורים, מגילת אסתר עצמה - כולה הסתר וחילופים. מעניינים במיוחד מקרים של חילופי מין וערעור זהותם המגדרית. קחו למשל את הסריסים, אלה שתפקידם היה לשמור על הנשים כשאלה התכוננו למפגש עם המלך אחשוורוש ולספק להן את כל צרכיהן. הסריסים הם גברים שניטלה מהם גבריותם, הם שרויים בעולם נשי אבל אינם נשים, תפקידם לסייע לנשים ולשמש בני בריתן אבל באותה עת גם "לשטר" אותן.
מרדכי היהודי אימץ את אסתר אחייניתו לו לבת משנתייתמה מהוריה ודאג לכל צרכה. מדרש הבא מפיו של ר' יודן מספר על חילוף מגדרי פלאי שחל אצלו: "פעם אחת חיזר [מרדכי] על כל המניקות, לא מצא לאסתר מינקת והיה מניקהּ הוא" (בראשית רבה ל, ח). דאגתו של מרדכי לבת אחותו הייתה כה גדולה, ומשלא מצא פתרון אחר, הניב גופו חלב והזין אותה.
המגילה מספרת על המשתה שאחשוורוש עורך, מאה ושמונים ימים של ראווה בפני שריו ועבדיו. בתום ששת חודשי המשתה הזה, הוא עורך משתה לכל אנשי שושן. המשתה ההמוני נמשך שבעה ימים. בזמן משתה זה עורכת ושתי משתה לנשים.
שושן,
בעשירי לחודש השביעי
שנת שלוש למלכות אחשוורוש
אחוושתא אחותי היקרה,
בסערת אירועי הימים האחרונים החלטתי לכתוב לך מכתב זה, אולי אם אעלה את הדברים על הנייר זה יעזור לי לארגן קצת את הסערה שמתחוללת בראשי, ברגשותיי. את אמנם רחוקה ממני עכשיו, אבל את מכירה היטב אותי, ואת החיים פה בשושן. אני מרגישה כאילו שנים עברו מאז מכתבי האחרון אלייך, וזה היה בסך הכול לפני שבועיים. הכול השתנה מאז, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל לספר לך…
חייו של מלך טובים וראויים לכל קנאה. שכן כל דבר בו יחפוץ - בהישג ידו נמצא; הוא אינו נדרש לאיפוק או לדחיית הסיפוק, וכל העם מגויס למלא רצונו - לבדרו. ומי אם לא אחשוורוש - מלך נהנתן, רודף משתאות ונשים – חלומו של כל גבר מגשים, להיות כתינוק בן-יומו שדחפיו-גחמותיו נענים.
אם לרגע נדמה, כי המלך אחשוורוש לא סופק בשל סירוב המלכה להיות כלי משחק, מיד נכונים יועציו לפייסו. ממוכן השר חש אל המלך לומר לו כי אינו לבדו, וכי עלבונו הוא עלבון הגברים כולם, שכן מעשה המלכה לא ייתכן, אלא כקריאה לנשים "להבזות בעליהן בעיניהן" (פרק א', י"ז). יש לדכא את המרד בעודו באיבו, מציע השר, ודבר העונש לוושתי ראוי שיופץ בעיתון, למען "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למִגדול ועד קטן"(א', כ'). אחשוורוש לכאורה - מלך מולך בנתיניו, למעשה- משרתם של משרתיו, עושה דבר השרים ופוקד על כל גבר לשאת שרביטו, "להיות כל איש שׂרר בביתו" (א', כ"ב).
המלך תובע עלבונו מן האישה שסירבה, האומנם עכשיו הוטב לו וכעת נתרצה? האם צו המלך להיות כל איש שׂרר בביתו עושה חסד עם נתיניו- הגברים? האומנם לקנאה הם ראויים? כלל לא ברור מן הסיפור.
שמחה, נקמה, עמלק ופורים:
הצעות שונות להתמודדות עם הקושי שבמגילה
שמחת פורים הרב יהוידע עמיר
שמחת פורים שונה משמחת כל חג אחר. כאן מתחלפים כובד הראש והמסגרת ההלכתית המתחמת, המאפיינת כרגיל את חגי ישראל, בשמחה קרנבלית פורצת גבולות, במצווה "להתבסם" בשתיית יין עד שכרות ממש; כאן מחליפות התחפושות הנועזות את בגדי החג ורעש הרעשנים מחריש את קול הקורא במגילה. גם סיפורו של חג פורים שונה מהסיפורים העומדים ביסוד כל חג ומועד המצוינים בלוח השנה העברי.
כשאנו מבקשים לחגוג את פורים, עלינו לשאול את עצמנו כיצד ישתלב כל זה בשמחתנו. עלינו לבחון מהו שאנו חוגגים וכיצד תתייחס שמחתנו למוזרויות ולסכנות שכבר הגמרא הצביעה עליהן. האם אנו רוצים להיות שותפים לציון ברוטאלי של הרעיון "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"? האם מספר ההרוגים ופירוט שמותיהם של בני המן התלויים ממלא את לבנו גאווה וחדווה? האם למקרא המגילה ובאווירה העליזה השוררת בשעה זו אין לבנו מתמלא גם חרדה, שמא כל זה יכול היה להוות רקע דתי לפיגוע ההתאבדות הראשון במקומותינו, זה שביצע ברוך גולדשטיין שר"י במערת המכפלה בפורים תשנ"ד?
מליצת יושר לפרקיה האחרונים של מגילת אסתר
הרב גלעד קריב
מסכן חג הפורים ! מבין כל חגי ישראל דומה כי אין חג עברי אחר בו קיים פער כה גדול בין האהדה העממית לה הוא זוכה לבין תחושות חוסר הנחת של מלומדים והדיוטות בנוגע למסד הרעיוני ולמסרים החינוכיים שלו. בלי להתכחש ליופייה הספרותי של המגילה, הרי שפרקיה האחרונים מותירים רבים מאתנו עם תחושות מעורבות ואולי אף עם טעם קצת מריר. מעשה הנקמה המתואר בסיומה של המגילה (בין השאר, באמצעות התיאור הבא: "ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם" (אסתר, ט', ה')), אינו נקרא בקלות על ידי הקורא בן זמננו ורק המולת הרעשנים, מנהגי הקריאה הססגוניים של שמות בני המן והאווירה הכללית מסיטים את הדעת מפשוטם של דברים. בחוגים בהם "עושה שלום במרומיו" נדרש שלא לפסוח על כל בני האדם ולברך את כל העמים "בכל עת ובכל שעה" (כמצוין בסידור התפילה של קהילות היהדות המתקדמת), דומה כי היו לא מעט תומכים לרעיון לשכתב את סיומה של המגילה או לפחות למתן את ניסוחיה. הנטייה הרווחת למצוא ביצירה היהודית לדורותיה עיגונים ותימוכין לדעות עכשוויות, אך מחזק את הלבטים סביב מטענו הרעיוני של החג.
שראיען (=זָעוֹק ) – עמלק
(על הסוגיה: האם לקרוא את פסוקי הנקמה שבמגילת אסתר ושבפרשת זכור). הרב מאיה ליבוביץ'
השבת שלפני חג הפורים נקראת "שבת זכור" על שום מילת הפתיחה של הקטע (מסוף פרשת כי-תצא) שקוראים בה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דברים, כ"ה, י"ז-י"ט).
עמלק הוא אחד מעממי הארץ הקדומים שישבו ונדדו בנגב ובחצי האי סיני ונלחמו בבני ישראל בעת נדודיהם במדבר. הם הציקו לישראלים כל כך עד שנתגבשה הדעה כי "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמ', י"ז, ט"ז). משהוקמה המלוכה הייתה המלחמה בעמלק אחת מפעולותיהם החשובות של מלכי ישראל. שאול הכה את עמלק אך לא קיים את החרם כלפיו ואנו קוראים פרשה זו כהפטרה של שבת זכור.
בפורים של שנת תשנ"ג, 1994, נכנס רופא יהודי בשם ד"ר ברוך גולדשטיין למערת המכפלה שבחברון ופתח באש לעבר המתפללים המוסלמים ששהו במקום. 30 איש נהרגו ועוד עשרות נפצעו בדרגות חומרה שונות. נחשול של מהומות פרץ ברחבי הגדה, והצבא נקרא להתפרס בשטחים בכדי לדכאן. אני עמדתי לסיים את פרק ההכשרה כלוחם, ופלוגתי נשלחה לחברון וסביבתה. כל החופשות המתוכננות בוטלו. חוסר הוודאות הציפה את חיינו הצעירים. מה יהיה? לאן עוד נישלח? האם יוחזרו ימי החופשה האבודים? האם קורס מפקדי הטנקים (אליו הייתי מיועד) יפתח במועדו?
הימים חלפו, בין פטרול רכוב לסיור רגלי ולשמירות. שנאתי מכל ליבי את ד"ר גולדשטיין האמור, ואת מתנחלי חברון, קיצונים ארורים, שבגללם ורק בגללם נקלעתי לחוסר הוודאות הזאת. לעיתים כה צר הוא עולמו של חייל פשוט. מסביב העולם גועש, ואתה עסוק בשאלות קיומיות: האם אוחלף בזמן? האם תוטל עלי תורנות נוספת במטבח? האם הגיעו כבר הסיגריות לקנטינה? ויותר מהכל - מתי אצא לחופשה?
