בתקופה שנקראה "תקופת השופטים", לפני שנים רבות, בעיר בשם בית לחם, חיו באושר איש בשם אלימלך, אשתו נעמי ושני בניהם, שנקרא מחלון וכיליון. כאשר התחיל רעב גדול בארץ יהודה, לא היה אוכל, ואנשים רבים היו מוכרחים לנדוד כדי לחפש אוכל במקומות שונים. גם המשפחה של נעמי ואלימלך ניסתה את מזלה- כל המשפחה עברה לגור בארץ מואב, שם מצאו אוכל. לאחר מותו של אבי המשפחה, אלימלך, התחתנו שני בניו- מחלון וכיליון- עם נשים מואביות. לאחר זמן מה גם הבנים מתו. אז נשארה נעמי עם שתי כלותיה- ערפה ורות. נעמי שמעה שהרעב שהיה בארץ יהודה, ושבגללו עברה כל המשפחה לגור במואב, הסתיים, והיא החליטה לשוב לביתה שבעיר בית לחם.

נעמי פנתה אל כלותיה- ערפה ורות- ואמרה להן: "הבנים שלי מתו, וכאן לא נשאר לי אף אחד. חיזרו אל בית הוריכן". אחת הכלות, ערפה, נשארה במואב וחזרה לבית אימה, אבל הכלה השניה, רות, אמרה לנעמי: "אל אשר תלכי אלך- אלך יחד איתך למקום שאליו תלכי. עַמֵך עמי ואלוהייך אלוהיי- אני אשאר איתך ואחיה ביחד עם אנשי עמך".

כך הלכו נעמי ורות ביחד דרך ארוכה, עד שהגיעו לבית לחם, שם גרה משפחתה של נעמי לפני שנים רבות. בבית לחם קיבלו אנשים רבים את פניה של נעמי, כי הם זכרו אותה ואת משפחתה. נעמי ורות היו אז עניות, ולא היה להן מה לאכול. נעמי היתה זקנה, ולא היתה יכולה לעבוד בשדה. כדי שיהיה להן אוכל, שלחה נעמי את רות לאסוף שיבולים בשדה. בתקופה ההיא קצרו את השעורה, ובכל שדה נהגו בעלי השדה להשאיר מעט שעורה כדי שהעניים יאספו אותה ויאכלו.

כך היתה רות מלקטת שיבולים בשדה. יום אחד הגיע אל השדה בעל השדה, וראה אישה זרה מלקטת בשדהו שיבולים שנשארו בשדה אחרי הקוצרים. כאשר בירר מי האישה, אמרו לו שהיא רות, כלתה של נעמי. בעל השדה, ששמו בועז, היה מאוד שמח, מכיוון שהיה קרוב משפחה של נעמי. הוא אמר לרות: "את יכולה ללקט שיבולים רק בשדה שלי, ואני אדאג שיהיה לך מזון ואשמור עליך". באותו ערב חזרה רות אל נעמי כשבידה שיבולים רבות, וסיפרה לנעמי שליקטה שעורה בשדה של בועז, קרוב המשפחה של נעמי. נעמי היתה מאוד שמחה, כי ידעה שבועז ישמור על שתיהן וידאג שלא יחסר להן דבר.

מן היום ההוא רות המשיכה ללקט שיבולים בשדה של בועז, ולשתיהן- נעמי ורות- היה אוכל. ערב אחד, בסוף עונת הקציר, אמרה נעמי לרות: "את רואה, בועז קרובנו דואג לנו. אולי את מוצאת חן בעיניו, והוא ירצה להתחתן איתך, ואז נוכל לדעת שאף פעם לא יחסר לנו אוכל. לכי לפגוש אותו בלילה בגורן, וראי מה תהיה תגובתו".

באותו לילה רות הלכה אל הגורן, ופגשה שם את בועז. כאשר בועז ראה את רות הוא מאוד שמח, והבטיח לדאוג לה. למחרת בבוקר בועז הלך אל שער העיר, אל המקום שבו היו יושבים זקני העיר וחכמיה. בועז אמר להם: "אני רוצה להתחתן עם רות, כלתה של נעמי". אנשי העיר הסכימו לכך ובירכו את בועז. 

בועז ורות התחתנו, ונולד להם בן שקראו לו 'עובֵד'. כאשר גדל עובֵד הוא התחתן ונולדו לו ילדים, וגם לילדיו נולדו ילדים. נכדו של עובֵד היה דוד, שמאוחר יותר היה מלך ישראל.