בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה; בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג, טו) "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל-כָּלמַעֲשֵֹיהֶם";
וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. [משנה ראש השנה, פרק א' משנה ב']
ע"פ חלוקת השנה העברית המסורתית, אנו חווים בחודש תשרי שני ימי דין משמעותיים: ראש השנה, שהוא יום הדין של בני האדם, ו"החג", הוא חג הסוכות, ובו "נידונין על המים". בסופו של חג הסוכות, בשמיני עצרת (הנחוג בארץ ישראל יחד עם שמחת תורה) אנו מתחילים להזכיר את הגשמים, ומתפללים את תפילת הגשם. בקשת הגשמים נדחית לז' חשון, מנהג שמקורו בהתחשבות בעולי הרגל הקדומים, שמא יחלו הגשמים יורדים בעודם נמצאים בדרך לביתם, לאחר חג הסוכות. דינה של השנה, אם גשומה אם שחונה, נקבע בחג הסוכות. אולם את דיננו שלנו, אם ראויים אנו לגשם אם לאו, אנו אמורים להזכיר בכל יום בעת אמירת הפרשה השניה של קריאת שמע, שזהו הקשרה.
ארץ ישראל אינה ארץ ככל הארצות, כך מזהיר אלהים את העם ההולכים במדבר, לקראת כניסתם אל הארץ. במצרים היו המים שופעים וניגרים על האדמה, בנהר, ומתחלקים בין הבריות בעזרת תעלות מעשה ידי אדם. בארץ ישראל, המים יורדים מן השמים, בגשמים, כמתנת אלהים לבריות. במצרים, חיי האנשים ופרנסתם תלויים בארגון האנושי החברתי, בפוליטיקה – בוני התעלות והסכרים, הם השולטים על מקורות המים, והם המחליטים מי לחסד ומי לשבט, מי לחיים ומי למוות. בארץ ישראל, המים אינם שופעים, אך הם ניתנים באופן ישיר מאת האלהים. בארץ ישראל, אלהים הוא מקור המים. בידיו פרנסתנו, החסד והשבט, החיים והמוות. במצרים, כדי לקבל את מנת המים המספיקה לקיום ולצמיחה, יש לעבוד למען השלטון, ולהתחנן לרחמיהם של בעלי השררה. בארץ ישראל יש לעבוד את אלהים, ולקיים את מצוותיו, בכדי לזכות בגשם המרווה, המצמיח והמפרה.
בפרשת בראשית, שאנו מתחילים לקרוא בשמחת תורה, מתוארים שני סיפורי בריאה. ע"פ הסיפור השני, בתחילת פרק ב', נברא האדם ראשון על הארץ. לפני היווצרו, אין האדמה מצמיחה דבר, כיוון שהיא חסרת מים ונטולת אדם. בכדי להפריח את האדמה, בכדי להפרותה ולפתח אותה, יש צורך בשיתוף פעולה בין אלהים לבין אדם. מטר מלמעלה, ועבודת כפיים מלמטה. אך זאת חכמה לשעבר, שכן הפסוקים הבאים מלמדים שאלהים אכן ברא אדם לעבוד את האדמה ולעבד אותה, אך את המים לא המטיר מן השמים, אלא העלה מן הקרקע. אולי מבטא הדבר רצון אלהי ללמד את האדם קשר משולש בעל מקור משותף: מים-אדם-אדמה, כולם נובעים מן הארץ וחוזרים אליה.
"וכך היתה הארץ שותה מתחילה, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ." וחזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. רבי חנן דציפורי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: מפני ד' דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן: מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללי הרעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה" (בראשית רבה, י"ג: ט).
אלהים, ע"פ המדרש, התחרט על העלאת המים מלמטה למעלה, כאד המשקה את הארץ, ובחר להבא להמטירם מן השמים, כדרכה של ארץ ישראל. ארבע סיבות נותן המדרש לבחירה האלוהית ב"מטר" על פני ה"נהר", ובראשן החלוקה הצודקת של המים לכל הבריות. מים הניתנים כגשם מן השמים מסופקים לכולם, אדם ובהמה, באופן שווה, ואינם ניתנים לשליטה של בעלי הזרוע, והכוח הפוליטי. מים הניתנים כמתנת אל מן השמים, אמורים להגיע אל כל בית, גבוה או נמוך, עשיר או עני, וילה או אוהל. מים היורדים אלינו מלמעלה, אמורים להזכיר לנו את מקורנו שלנו: את מקור הכוח והחיים של כולנו, את אלהים.
בישראל, שלא כמו במצרים התנ"כית, אין אנו אמורים לתלות עינינו בבעלי השררה והשלטון, אלא "כלפי מעלה". אבל איני לומדת מכאן דרישה לשבת בשקט ולחכות לחלוקתם הצודקת של מי הגשמים, ולתיקונן של עוולות חוסר השוויון והצדק בידי אלהים. עלי לזכור ולהזכיר כי רק שילוב של שני הכוחות: מטר מלמעלה ועבודת כפיים מלמטה, רק שיתוף פעולה בין אלהים ואדם, יצמיח את האדמה, יספק פרנסה וחיים לכל הבריות, ויתקן את העולם.
בימים אלה של חוסר צדק, של עוני גדל והולך, של יובש מוסרי, אני אתפלל לגשם, של ברכה, של צמיחה. אני אתפלל למים מן השמים, שייתנו בידי את הכוח לפעול על האדמה ולהצמיח אותה.
ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה, ורַוֶוה פני תבל, ושַׂבַּע את העולם כולו מטובך (מתוך ברכת השנים בנוסח עדות המזרח).