שו"ת – לשאלת כשרותו של כבד אווז.

שאלת חכמים
כיהודים אנו מצווים על מצוות צער בעלי חיים. זו מצווה מן התורה השקולה לכל מצווה אחרת. האם ייתכן שכבד אווז יהיה כשר לאכילה, כאשר ידוע שעל מנת לספק כבד אווז לשוק מגדלי האווזים מפטמים אותם בכפיה במזון הגורם להשמנה, לגידולים בכבד ולקריסת מערכות כללית בגוף האווז. והלא כותב הרשב"ם  (בבא בתרא עג' ע"ב) "ליתן עליהם את הדין – שבחטאם מתעכב משיח ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן".

תשובה
מסורת ישראל אינה מנתקת בין החוק המקראי לבין הצו המוסרי ומצפונו של האדם. בשאלת כשרותו של כבדו של אווז אשר פוטם בכפיה נחלקת התשובה לשני עניינים. בחינת דיני שחיטה וטריפה מחד, והבחינה המוסרית – האם פיטום האווז הוא בגדר "צער בעלי חיים" ע"פ ערכי היהדות מנגד.

בשנים האחרונות עסקו חשובי הפוסקים בשאלת פיטום האווזים. רבים מהם פסקו באופן נחרץ כי אין לראות בכבדים אלו ככשרים למאכל.
 
כותב הרב שאר ישוב כהן , רבה הראשי של חיפה, "אם האינפורמציה שבידי נכונה ... אין לי ספק שנוהג זה של פיטום הוא עבירה על דין תורה ... בודאי ובודאי שלא יעלה על הדעת להתיר הפיטום האכזרי הזה ... אם המצב של האווז בזמן שחיטתו הוא כמתואר ... והשתדלתי לברר את הפרטים מפי יודעי דבר והם אישרו זאת לפני, אע"פ שפרנסתם על פיקוח על כשרות השחיטה - ותיארו את ריבוי המקרים של טריפות ע"פ ההלכה, המצויים באווזים מפוטמים. אם כך הוא הדבר כי "האווזים המפוטמים נשחטים במצב של גסיסה" - אין לי צל ספק, שהם טריפה, ואסורים באכילה לכל המקפידים על כשרות. לכן אני פונה אליך ומבקש לא לאשר את התקנות הללו (הכוונה לתקנות הראשונות שמשרד החקלאות הציע, ושוועדת החינוך והתרבות פסלה), ולעשות אשר ביכולתך למנוע את תהליך פיטום האווזים, שכבר נאסר ברוב ארצות התרבות האנושות - ולא תהיה מדינת-ישראל כמקולקלים שבגויים, אלא כמתוקנות שבאומות העולם".

אנו מוצאים גם בשו"ת אגרות משה , כי אסור לפטם בהמות (ולצורך עניינינו גם עופות), באכזריות ובדרך של צער רב, אף שיש בזה רווח ממוני. גם הרב יהודה וולדנברג התייחס בהרחבה רבה לאיסור שבפיטום אווזים, והביא הפניות רבות לפוסקים האוסרים אותו. 

פרט לחשש הטרפה משום "נקובת הוושט", שאלה הלכתית נוספת עולה לדיון והיא מצבה הבריאותי של החיה תרם שחיטתה.

טרפה, ע"פ האמור בתורה, היא חיה שטרפה אותה חיית היער, פצעה אותה והיא עומדת על סף מוות אך עודה בחיים. אף על פי שנשחטה בחייה, קודם שמתה, הרי היא אסורה משום טריפה .
מבחינה הלכתית חד הוא אם טרפה את החיה חיית יער, או אם חלתה במחלה ונטרפה, בין אם הגורם הוא גורם טבעי או התערבות אדם. להלכה נפסק כי טריפה היא חיה שאינה צפויה לחיות יותר משנה . אחד ההסברים הניתנים לאיסור זה הוא שבשר הטריפה מוליד הפסד, פוגע, בגוף אוכלו, מחמת שטרפה מעידה על חולי בחיה .
בדרך כלל הטריפה שווה בבהמה בחיה ובעוף . בהמה, חיה או עוף שנמצאה בהם טריפה – אסורים לאכילה לכלל ישראל .

הקפדה בענייני טריפות הנה סמל להנהגה טובה , הרמ"א  אף קובע כי אם יש חשש שפסק חכם כי החיה מותרת אך קיים חשש לטריפה, "בעל נפש לא יאכל ממנה" . נמצא כי רבים מהעוסקים בנושא הכשרות ההלכתית מורים כי אין לראות באווזים מפוטמים ובאבריהם ככשרים למאכל ישראל.

אחוז לא מבוטל מן האווזים מתים במשך תהליך הפיטום ואינם מגיעים כלל לידי שחיטה. האווזים המפוטמים אשר מגיעים לשחיטה כשרה מגיעים ברובם במצב של גסיסה וגם אלו שאינם גוססים לא ישרדו שנה נוספת עקב מערכת כשלים שנוצרת בגוף כתוצאה מהגדלת הכבד במאות אחוזים מגודלו המקורי. מבחינה זו מצויים האווזים המפוטמים תחת הגדרה ברורה של טריפה ואסורים במאכל.
אם נלך לשיטתו של בעל  "ספר החינוך"  באשר לאיסור אכילת טריפה מחשש להיזק גופו של האוכל הרי שבמקרה זה האיסור חמור כפליים – לא רק את החיה הטרפה אוכל האדם אלא את האיבר החולה עצמו שגרם להטרפתה, איבר בעל תכולה גבוהה, בצורה קיצונית,  של שומנים המזיקים לגופו של האוכל.
 
בקרב הציבור הרחב, שאלת הכשרות ההלכתית לרוב אינה הסיבה העיקרית להימנעות מאכילת כבד אווז  ומראותו ככשר. ביתר שאת עולה שאלת הכשרות המוסרית - האם איסור צער בעלי חיים אינו מרכיב נוסף הפוסל את כשרותו של האווז.
 
קורות ישראל הורונו כבר מימים ימימה להישמר באיסור "צער בעלי חיים". אמנם נחלקו הדעות בין התנאים , אם מקור האיסור מן התורה או רק מדברי סופרים, אך קיומו של האיסור היה ונשאר מוסכם על הכל. זאת ועוד, העוסקים בטעמי המצוות העלו את הסברה שדאגה לרווחת בעלי החיים ומניעת סבלם והתאכזרות כלפיהם הם הערכים העומדים ביסוד מצוות רבות בתורה, כגון: חיוב שביתת בהמה ביום השבת ,  איסור אכילת איבר מן החי ,  איסור אכילת דם , חיוב המתת בהמה בשחיטה דווקא , חיוב לעזור בפריקת חמור הרובץ תחת משאו , איסור לחסום שור בדישו , איסור שחיטת אותו ובנו ביום אחד, ועוד.

מקורות חז"ל אף הם מלמדים אותנו על רגישות מיוחדת לבעלי חיים ועל הסתייגותם ממי שמתעלל בהם. מפורסם הוא המסופר על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא, שעל ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו  -

"ייסוריו של רבי יהודה הנשיא על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה הלכו. שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר לו רבי: לך כי לכך נוצרת. אמרו, הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו, שפעם אחת היתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, והיו בני חולדה נמצאים שם, וטאטאה אותם. אמר לה רבי: הניחי להם, שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו". אמרו, הואיל ומרחם, נרחם עליו".
 
כן אנו מוצאים גם מאוחר יותר, בספר חסידים , האומר: "כל מעשה שאדם גורם צער לחברו, נענש עליו. ואף אם יעשה צער לבהמה על חינם, כמו שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ומכה אותה ואינה יכולה ללכת, עתיד ליתן את הדין".

ר' יצחק דב הלוי במברג  כותב "דמה שהביא [בעל תרומת הדשן ] דכל הבריות לא נבראו אלא לשמש את האדם, זה ודאי אמת, אלא שאין מזה ראיה כי אם להשתמש בבעלי חיים למה שנבראו אליו, שור לעול וחמור למשא, אבל לשנות עליהם סדרי בראשית?!". 

ולעניינינו האם פיטום האווז על מנת להגדיל את כבדו אינו בגדר גמה אנושית שמטרת שינוי סדרי עולם בעבור בצע כסף ותאוות החך?. בעניין זה מחזקת  את הטיעון  ההלכה הבאה – "אכזריות כלפי בע"ח ללא כל מטרה או למטרות ספורט ותענוג גרידא – אסורה" .

גישה נוספת לעניין אנו מוצאים גם אצל ר' יעקב פרדו, בה הוא מעיר על הלכת תרומת הדשן כשואל לתומו: "למה נתיר לכתחילה לצער בעלי חיים אם לייפותו או לדבר דבשלמא היכא שעושה לרפואה בכל מתרפאין קיימא לן, אך למלאות תאוותו מי התיר לנו צער בעלי חיים?" .

בימינו, כותב הרב דוד רוזן, לשעבר הרב הראשי של אירלנד ,  "ברור לי לחלוטין שיש איסור הלכתי בייצור זה כפי שהוא נעשה, בעיקר משום עבירה על איסור צער בעלי חיים וייתכן אף כתוצאה מפגיעה באיברי האווזים. נראה לי שאפילו אם יש מקום לפקפק בטענה השנייה, בכל זאת אסור לפי ההלכה ליהנות מדבר עבירה במתכוון ולכן שום הכשר אינו יכול להכשיר את המוצר."

לאדם החי בעידן המודרני ברור כי גרימת סבל וייסורים בין אם לאדם או לחיה אינם משליכים רק הנפגע אלא גם על הפוגע ועל סביבתו. בעולמה של היהדות ניתן למצוא גישה המנסה לחנך את האדם ולהרגילו בטוב ובחסד ולהימנע מגרימת צער וכאב. גישה זו נבנית על בסיס ה – imitatio dei, חיקוי דרכי האלוהים.

עם ישראל מצווה לחקות את מעשי ה' ולאמץ את מידותיו, כדברי אבא שאול "הדמה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון" ,  ובמקום אחר - "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט),  "נקרא המקום רחום, אף אתה היה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון" .

גישה זו מוצאת את ביטויה גם בדורות מאוחרים יותר – "אבל אמרם צער בעלי חיים דאורייתא  ממה שנאמר על מה הכית את אתנך, הנה זה על דרך הבאת השלמות לנו כדי שלא נתנהג במידות האכזריות, ולא נצער לבטלה ללא תועלת, אלא נפעל בעדינות ורחמנות ואפילו באישי איזה בעל חי שיהיה זולתי בעת הצורך, כי תאווה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק" , וכן גם "צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם וכו', שכמו שהחוכמה העליונה לא מבזה שום נמצא וכו', כן יהיו רחמי אדם על כל מעשיו יתברך" .

ההנחה העולה מן המקורות היא, שרחמים כלפי בעלי חיים יגררו רחמינו כלפי שאר הבריות וכן גם רחמי שמים כלפינו. "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג' יח'), כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמים עליו מן השמים" .

אמירה זו אנו מוצאים בצורה מפורשת בשו"ת דברי חכמים  – "טעם למצות אין הכוונה לגבי הי"ת המצווה אלא כלפי האדם עצמו להדריכו וללמדו קנין המידות הנעלות ומהן מידת החנינה והרחמים שתכליתה אהבת איש את רעהו, כמו שנאמר במורה נבוכים שם וז"ל : ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעוף כל שכן בבני האדם כולם. רוצה לומר לא העיקר במידת הרחמנות כלפי צער בעלי חיים אלא התכלית היוצא מהמצווה, שהוא לצרף האדם ולעוררו למדת הרחמנות כלפי איש אשר כמוהו".
   
מכל האמור לעיל ניתן ללמוד כי הן מהבחינה הלכתית הדנה בדיני טריפה והן מהבחינות ההלכתיות והמוסריות הקשורות באיסור צער בעלי חיים, ראוי לישראל, ולשאר העמים, להימנע מאכילת אבריהם של בעלי חיים בהם התעללו בחייהם ככלל ולהימנע מצריכת כבדם של אווזים מפוטמים בפרט.