על מנת לעורר את השאלות ואת הסיפור, ליל הסדר כולל הוראות בימוי מפורטות. הסדר מעוצב על ידי סימנים האמורים לעורר בקרב המשתתפים את הרצון בהבנת הסדר על ידי שאלת שאלות.
הסדר עצמו מחולק לחמישה עשר סימנים: קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה. ניתן לראות בסימנים אלו אך ורק חלוקה טכנית, אך ניתן למצוא בהם את הדרך להפוך את הסדר לבעל משמעות אקטואלית ורלוונטית.
נעיין בשני הסברים לסימני הסדר.

מוקי צור (בספרו "כתונת פסים") מביא את ההגדה של מחוללי העליה השניה בקיבוץ דגניה כפי שדרשה אליעזר שיין מורו של ברל כצנלסון. (נרשם על ידי בנציון דינור) "כל ה'הגדה' אינה אלא הגדת הדור, שרצה להיגאל ולא זכה. הרי מפורש בכל דיבור ודיבור של ה'הגדה' בכל פיסקה ופיסקה.

'קדש ורחץ' – ההיסטוריה היהודית קראה לכל אחד מאנשי דורנו את הקריאה הגדולה: קדש ורחץ! קדש את עצמך, הכן עצמך לגדולות, כי השעה מכרעת. אנחנו הגואלים! ורחץ: רחצו היזכו, זכך את עצמך כדי שתהיה ראוי לתפקיד, לשליחות הגדולה.

'כרפס' – 'יחץ', ההיסטוריה היהודית הטילה עלינו, על נושאי דגל ההתחדשות הסוציאלית, לבנות חברה חדשה, בנויה על שיתוף, על חלוקת נכסים עם החבר, אפילו את מעט הירק, את הכרפס שלך עליך לחלק עם חבריך! אבל מה קרה? 'מגיד – רחצה', כל אחד מגיד לחברו: רחצה! כל אחד דורש מזולתו: רחץ אתה, זכך אתה את עצמך! הוא עצמו פטור.

וכך אנו נשארים כולנו שקועים ברפש. כמו שנאמר: 'מוציא, מצה, מרור': על כל 'מוציא' (ביידיש-פרוסת לחם שיש לברך עליה) ריב ומדון ומרור בנפש! וכך נצא להלחם על חברה חדשה?  'כורך-שולחן עורך', אנחנו כורכים עלינו את ה'שולחן עורך', הציוני והסוציאליסטי, כיהודי שכורך את רצועות התפילין להראות ולהיראות, ואולם 'צפון ברך', בתוכנו צפונה כל נאצה, אף כי 'הלל נרצה' רוצים אנו מאוד ב'הלל' כחלוצי הפרוליטריון העולמי וכמביאי 'הגאולה הישראלית'."

ובכיוון אחר מסביר ר' אלעזר פולטיסקר (בספרו "זכרון נפלאות", 1880):
'קדש ורחץ', דהנה האדם צריך להיות סר מרע ולעשות טוב, הנביא אומר: "רחצו והזכו" ובפסח כאשר השם יתברך עשה בחסדו להוציא נפשות ישראל משערי טומאה כאשר היה ביציאת מצרים, והקדושה באה מהשם יתברך בדילוג כן בכל שנה ושנה, באותו היום באה הקדושה בפעם אחת, ולזה בא הרמז 'קדש' דהקדושה בא בפסח בדילוג ואחר כך צריך אדם ל'רחץ' כאשר על זה בא מצוות ספירת העומר.

'כרפס', בא לרמוז שלא ירדוף אחר תענוגי העולם הזה, ויהיה לו די באכילת ירק וטבילה במי מלח.
'יחץ', לחלק המצה, להורות אשר על כל פנים ראוי לאדם שיחלק סעודתו לאכול חצי בעולם הזה וחציו השני יהיה שמור לו למזון נשמתו, וכאשר האדם הוא באותה בחינה, ראוי לזכות אחרים להוציא יקר מזולל, ובזה הרמז: 'מגיד רחצה', דהיינו שיגיד לחברו אשר ירחץ עצמו.

'מוציא מצה', כאשר השאור הוא היצר הרע ושאור שבעיסה, והמצה הוא הלחם דאסותא (הרפואה) המרומז להנשמה. וכל אדם מישראל מושרש בתוך עמקי לבו קדושת כנסת ישראל וקדושת האבות. ועיקר העבודה להוציא אל הפועל שיהיה נמשך בכל מעשיו אחר השכל בישוב הדעת על פי התורה. וזה 'מוציא מצה' ולאחר שתצא הנשמה בגבורתו אז: 'מרור', המרירות הלב, דהיינו החרטה על העבר או הייסורים שבאים על האדם תשקע בחרוסת ולא יבעט חס וחלילה, והחרוסת נעשה מפירות שנמשלו ישראל להם.

'כורך מצה ומרור', כי מה שיעשה מצרכי העולם הזה אשר הוא מרור תכרוך במצה לעבוד השם יתברך ביצר הרע, כמו: "בכל לבבך", שדרשו חז"ל ביצר הטוב וביצר הרע, והוא באותה דרך שנאמר: "בכל דרכיך דעהו", ובזה תהיה שולחן ערוך בגן עדן ותאכל.

'צפון', כמו שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" ואחר כך,'הלל נרצה', דהנה 'הלל' מוציא מגיהנום, יפה דנת! יפה חייבת! ו'הלל' יוצא מגן עדן הוא: ה'הלל' ה'נרצה', וה' ירצה את מעשינו."

שני הסברים אלו, כל אחד בדרכו מצביע על העומק הטמון בסימנים, סימני הסדר הרי הם מדרגות בהתפתחותו של האדם. סימנים אלו מהווים שלבים בהבנת החירות ובניסיון להתעלות ולהביא עבדים למצב של בני חורין, מ"עבדים היינו" לשאיפת הגאולה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"! מתודעת מצרים לתודעת עם!