עמים רבים מתארים את ראשית התהוותם באגדות פלאיות, המספרות על מעשי גבורה וניצחונות נועזים. לעומתם, העם היהודי בחר לציין ולהדגיש כי ראשיתו הייתה דווקא בבית העבדים. מאז אנו חוגגים מדי שנה את חג הפסח ובכל פעם מנסים לחוות מחדש מעט מן הכאב, הסבל וההשפלה שבעבדות.

בעומדם במדבר סיני אחרי עשר המכות, אחרי נס קריעת ים סוף, ואפילו אחרי מתן התורה היו בני-ישראל לכאורה חופשיים לחלוטין. העבדות הפיזית הייתה מאחוריהם. פרעה וחילו טבעו בים. אך בני-ישראל עדיין לא היו לעם, אלא לעדר עבדים בנפשם. בכל פעם מחדש הם בכו בפני משה והתגעגעו לחיים במצרים, לחיי העבדות: "טוב לנו לעבוד את המצרים", "מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".

באופן פרדוקסלי, וזאת כל אדם שבא מברה"מ לשעבר יודע מניסיונו האישי, העבדות מעניקה לעבד את תחושת הביטחון ביום המחר. הוא מכיר את סדר יומו ויודע כיצד עליו להתנהג על מנת לשרוד בתוך המערכת. חיי העבדות כוללים בתוכם סדר ומשמעת, אין בהם בלבול או חוסר וודאות. על הכל אחראי האדון, המדינה, השלטון. תמיד יש על מי לסמוך ולמי לבוא בטענות. לעומת זאת, חופש הבחירה של אדם בן חורין כולל בתוכו גם נטילת אחריות על חייו, וזה עלול לבלבל ואפילו להפחיד ולעורר כעס. ארבעים שנים ארוכות עברו עד שהתחלף הדור ובני ישראל זכו להיות חופשיים לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה נפשית ורוחנית. רק אז הם היו מסוגלים להיכנס לארץ ישראל ולבנות בה את ביתם ואת מדינתם.

מאז אותם הימים עברו אלפי שנים, בהן ראו בני ישראל עצמאות מדינית כמו גם שעבוד למלכויות. אבל מעולם לא איבדנו את אמונתנו ואת תקוותנו לחופש. בימי מסעי הצלב ובמרתפי האינקוויזיציה, במחנות העבודה הסובייטיים ובמחנות ההשמדה הנאציים המשיכו בני ישראל לקיים את חג החירות, המשיכו לומר: "עכשיו עבדים – לשנה הבאה בני חורין".

עוד בשנות ה-70 נמשל תהליך יציאת היהודים מברה"מ ליציאת מצרים. לאורך שנים פעלו יהודי ישראל וארה"ב לשחרורם של אחיהם הרוסיים תחת הסיסמה – "שלח את עמי!". והנה, תהליך זה כמעט הושלם. כל מי שרצה, עלה לישראל. למי שבחר להישאר ברוסיה ישנן כל האפשרויות לקיים את אורח החיים היהודי.

אנחנו חיים במדינת ישראל כאזרחים שווי זכויות. אך האם אכן יצאנו ממצרים? האם יש סיכוי שהאנשים שהיו בעבר עבדים ישתחררו אי-פעם מתחושת העבדות? האם אנחנו לא משועבדים לכסף, לחומרנות, לאנוכיות ולאדישות כלפי הזולת, לכבוד ולשררה, לטלוויזיה ולתרבות ההמונים? וכיצד אנחנו, בתור אנשים חופשיים, מתייחסים לזרים ולשונים החיים בקרבנו?

האם בעצם חיינו במדינת ישראל כבר סיימנו את מלאכת השחרור מן העבדות, האם הגענו כבר למטרתנו ולנחלתנו? ציבור העולים מברה"מ לשעבר אכן מצא בעשרים השנים האחרונות את ביתו הפיזי בארץ, אך האם מצאנו גם את ביתנו הרוחני?

היהדות המתקדמת מאפשרת להתחבר לשורשים היהודיים מבלי לוותר על הזהות והתרבות שממנה באים רוב העולים, לפיכך יש בה פוטנציאל גדול להוות מענה לצרכים הרוחניים של הקהילה. בעשר השנים האחרונות צמחה בתוך התנועה קבוצת רבנים שמדברים רוסית ומסוגלים להוות גשר בין העולים מברה"מ לבין המנהיגים והחברים הוותיקים בתנועה. כולי תקווה שנדע להשתמש בפוטנציאל העצום כדי שיהודים נוספים יוכלו להרגיש שהיהדות היא ביתם ושהם מתהלכים בה כבני חורין.

תהליך יציאת מצרים לא הושלם ולא יושלם בדורנו. ההיסטוריה מלמדת שנדרשות לפחות ארבעים שנה עד שיצמח דור חדש שלא ידע את פרעה. תמיד, ובמיוחד כאן, במדינת ישראל, אורבת לנו הסכנה לראות את חג הפסח כיום הזיכרון ההיסטורי ותו לא. עבורנו, עבור יהודי ברה"מ לשעבר, זאת לא היסטוריה, זהו חלק מתולדות חיינו. לנו יש זכות גדולה לומר בעת הסדר את הדברים הבאים: "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו עמהם" ולהתכוון לכל מילה. חג הפסח הוא הזדמנות נפלאה לקירוב לבבות בין העולים לוותיקים. שיהיה חג שמח לכולנו!