המסורת קשרה יחדיו בחג הפסח את דוד ושלמה: את שירת דוד נקרא כהפטרה לשביעי של פסח, ואילו בשבת חול-המועד נהוג לקרוא את שיר השירים, המיוחס על פי המסורת לשלמה.

דוד לא אהב אף אחד, מלבד את דוד, כמובן, אבל זכה להערצתם ואהבתם של ההמונים, וגם לאהבתה של מיכל האומללה ולאהבתו של אחיה, יהונתן. על שלמה, לעומתו, נאמר ש"אהב נשים נוכריות רבות ואת בת פרעה", ובמילה "רבות" מתכוון הכתוב, כזכור, לאלף נשים, לא פחות. נו, ומי שאוהב אלף נשים, כאילו בעצם לא אהב אף אחת.

אבל פסח הוא חג של אהבה. הלב מתמלא על גדותיו ממש בצאתנו החוצה, אל החום של ימי האביב הנושא את ריחות הפריחה, מתמלא בהודייה, בהתרגשות, ברצון לאהוב ובתחושה שמותר לאהוב, כדברי לאה גולדברג.

ואכן, שיר השירים הוא כעין תיקון. אני נוהגת לומר, ששיר השירים הוא הפנטזיה של שלמה על האהבה לאישה המופלאה האחת שלא הייתה לו, אהבה מלאת אנרגיה, תשוקה, חיפוש ומציאה ובעיקר – הִדברות ודו-שיח.

כולנו מכירים את הויכוח על מקומו של שיר השירים בין כתבי הקודש והיכללותו בתנ"ך באמצעות הפירוש האלגורי של המגילה כעוסקת ביחסים שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. העיקר הוא שלמזלנו החליטו חכמינו ששיר השירים ראוי להיכלל בספר הספרים, ורבי עקיבא אף אומר (שיהש"ר, פרשה א, יא): "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים; למה? שכל הכתובים קודש, וזה קודש קודשים".

המדרש (שם, פרשה ב, יד) עוד מגדיל לעשות ומסביר על מה ולמה זקוק היה העם לשיר השירים. על הפסוק "כי חולת אהבה אני" דרשו:

אף על פי שאני חולה, אהובה אני לו. תני, עד שלא יחלה אדם, אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים. אמר רבי יצחק: לשעבר הייתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין התורה כלל, היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה. אמר רבי לוי: לשעבר הייתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאווה, לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד. ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות.

אומר המדרש, כי בזמנים קשים לעם יש צורך בספר כזה כשיר השירים, זקוק למסר חיובי של יופי ושל אהבה; זקוק להתעלות הנפש הנובעת מפסוקים המהללים את הקשר בין איש לאישה ובינם לבין הטבע.

בספר אחר כתב שלמה: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". הזמן הזה הוא זמן לאהבה, זמן להתקרבות, זמן של משפחה. זהו זמן של תקווה והתחדשות. בהפטרה נקרא בחזון העצמות היבשות של יחזקאל: "ותקרבו העצמות עצם אל עצמו" ובהמשך "ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד". כאשר אנחנו מתקרבים זה לזה, אנחנו מתקרבים אל עצמנו. והקירבה הזאת אל עצמנו נובעת ומתחזקת מקירבתנו למשפחתנו וידידינו, והיא שמבטיחה לנו שאכן, נעמוד על רגלינו יציבים ובטוחים בעצמנו.

המתחים העולים סביב חג הפסח, סביב המנהגים המשפחתיים השונים ובגלל הלחץ של הניקיונות וההכנות המרובות, מבלבלים אותנו. אנחנו מוצאים את עצמנו טרודים מכדי לאהוב, עסוקים מכדי להתקרב, לחוצים מכדי ליהנות מיפי האביב. המדרש מזכיר לנו, שבזמנים קשים אדם זקוק לברכות ונחמות – לא רק אנחנו, אלא כל מי שסובב אותנו, אוהב לשמוע דברי ברכה ונחמה ולדעת שהוא או היא אהובים.

וכאן אנחנו מגיעים לפן נוסף בשיר השירים, שכבר הזכרתי – ההידברות. שלמה חולם על הידברות, על קשר זוגי ואולי על קשר בכלל, שיש בו דו-שיח. לאהובתו הוא אומר: "הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה". ואכן, המגילה מבוססת על דוח שיח כזה בין הגבר לאישה. קירבה משמעותה הידברות, שיחה, פתיחות. קירבה משמעותה לא להסס לומר ליקירינו כמה הם חשובים לנו.

דוד אהב רק את עצמו, ושלמה בנו אהב את כולן ואת אף-אחת. אבל מגילת שיר השירים היא מגילה של תיקון. באמצעו של החג, בשבת חול המועד, אנחנו מזכירים לעצמנו את כוחו המרפא של הדו-שיח, את כוחו המנחם של קשר, את כוחו המעורר של הטבע ואת כוחה המעצים של האהבה.

"כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו". זמן לאהבה.