תקופת בין המיצרים והדרך בה צריך אדם מישראל להתייחס אליה היתה ברורה ביותר כל זמן שעם ישראל היה בגלות. לאחר י"ז בתמוז נכנס הציבור היהודי למצב של אבלות אשר הלך והתגבר לקראת ראש חודש אב, ומראש החודש ועד יום ט' באב עצמו.

דילמה קשה מאד ניצבת בפני היהודי הדתי-לאומי מאז הצהרת בלפור בשנת 1917, הקמת המוסדות הלאומיים בימי המנדט הבריטי וביתר שאת מיום שקמה מדינת ישראל - כיצד מציינים את התקופה? אין זו הפעם הראשונה בתולדותינו שבעיה זו צצה ועולה. עם שיבת ציון היו אלו ראשי הציבור בבבל אשר תהו על משמעות האבל ועל החורבן כאשר הבית, אומנם הבית השני, עומד בנוי ומתפקד:

"וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו.  וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'.  לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז' א-ג).
מתוך המקור בזכריה אנו יכולים ללמוד כי בתחילת בית שני היתה דילמה לגבי ממשות האבל. ראשי הציבור היהודי בבבל לא התכחשו לתקופה זו של אבלות על חורבן המקדש, אך הם הבינו את הבעייתיות הנוצרת כאשר בירושלים מתקיימת עבודת הקודש כסידרה מחד גיסא, ובבבל מבכים את חורבן המקדש הראשון ומקוננים על פולחן ה' שחרב, מאידך גיסא. מנהיגי הציבור הבינו כי האקטואליה הינה גורם חשוב ביותר ואין כל אפשרות להתעלם ממנו.
אך אין זו הפעם היחידה שאנו מוצאים עדות לכך במקורותינו. בגמרא אנו מוצאים תאור המיוחס למאה ה – 3 לספירה:

 "אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז וביקש  לעקר תשעה באב ולא הודו לו" (בבלי מגילה ה' ע"א-ע"ב).
פרוש הגמרא: רבי יהודה הנשיא נטע נטיעה [עץ] בפורים [ולא חשש שעשית מלאכה ביום זה יש בה משום זילזול]. רחץ [בפומבי] ביום השוק של ציפורי ביום י"ז בתמוז, [כדי להדגיש שאין זה יום צום ולכן מותר להתרחץ בו], וביקש לעקור [לבטל] את יום תשעה באב [או לפחות להעמידו במדרגה שווה לשאר ימי התענית, אשר לגביהם נהוג שבזמן שאיננו זמן מלחמה או גזרה זוהי זכותו של היחיד להחליט אם להתענות בהם אם לאו. לגבי יום ט' באב- ] לא קבלו החכמים בבית מדרשו את דעתו.

אכן, כאשר באה הגמרא לסכם, הלכתית, את שאלת הצום היא מפרידה בין שלוש התעניות:
י' בטבת י"ז בתמוז ו-ג' בתשרי, לבין תשעה באב. התלמוד מסכם את ההלכה כדלקמן:
"אמר רב חנא בר ביזנא בשמו של רבי שמעון חסידא: מה שכתוב "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה (זכריה ח') האם נקרא להם צום או נקרא להם ששון ושמחה? – אלא בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: כך צריך לפרש: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, בזמן שיש גזרות מלכות – צום. ובזמן שאין גזירת מלכות ואין שלום – רצה הציבור, או היחיד, מתענים, רצו לא מתענים" (תרגום-בבלי, ראש השנה, י"ח ע"ב).

מתוך הדיון התלמודי המשקף זמן בו היתה לעם ישראל מידה רבה של אוטונומיה דתית בישראל ובבל, אנו יכולים, לדעתי, להסיק גם לגבי אופיו של הפולחן בתקופת בין המיצרים בדורנו.
המסורת עומדת לאלו הרוצים לממש את זכותם ולקיים תענית בי"ז בתמוז ולשמור על מקצת דיני אבלות, ההולכים ומתגברים, בין יום זה לבין ט' באב, יום הצום על חורבן המקדש.

יחד עם זאת אנו מחויבים לנסות ולענות לאלו השואלים אותנו כיצד יש לציין את התקופה של בין המיצרים בעת המודרנית בה אנו חיים. האין חובה להתיחס לעובדת בנייתה, לנגד עיננו, של מדינת ישראל? האם מביאים אנו בחשבון שמאז כבוש יהודה על ידי האימפריה הרומית זוהי הפעם הראשונה שאנו חיים, כעם, בחופש על אדמתנו?!

לדעתי, עלינו לייחד את התקופה, לשמר אותה ולהדגיש בפני הציבור כי יש משמעות מיוחדת לזמן זה. אך באותה מידה עלינו ליצוק לתוך המסגרות של התקופה תכנים ומשמעויות חדשות. לשאול את עצמנו כיצד אנו, עכשיו, מתייחסים לעת הזאת בלוח השנה העברי.

ההתיחסות להווה לגיטימית ביהדות בכלל, ובטיפול בלוח השנה העברי, בפרט. כך בהפיכת יום תרועה ליום ראש השנה, בהפיכת חג הביכורים לחג מתן תורה; וכמובן במהפכים שעבר יום ט"ו בשבט, מאז אזכורו במשנה דרך ימי הביניים ותקופת המקובלים ועד ט"ו בשבט של ארץ ישראל מימי העליה הראשונה ועד ימינו.

הייתי רוצה להציע דרכים חדשות אשר תבאנה את הקהילות השונות, דתיות, מסורתיות וחילוניות, לידי הזדהות חזקה יותר עם המשמעות ההיסטורית של התקופה יחד עם העכשויות-הרלבנטיות שלה.

אחת הדרכים לדון בתקופה זו היא על ידי התייחסות לנושא ההפטרות של שלושת השבועות, הפטרות הידועות בכינויין "תלתא דפורענותא". בתקופת בין המיצרים נקראות שלוש פרשות ושלוש הפטרות: בשבוע הראשון פרשת פנחס או מטות והפטרה בירמיהו א' (האפשרות לשתי הפרשות קשורה בשינויים שבין שנה מעוברת ושנה פשוטה); בשבוע השני פרשת מסעי או מטות-מסעי והפטרה בירמיהו ב' ובשבוע שלישי פרשת דברים והפטרה בישעיהו א'.

ההפטרות הן למעשה הציון היחיד לתקופה במסגרת התפילה. שאר חלקי התפילה רגילים לחלוטין. הצעתי היא כי במקום להזכיר את חורבן הארץ ואת נבואות הזעם על עתידה של הארץ, כפי שהן מובאות מפי ירמיהו וישעיהו בהפטרות, נציין בקהילותינו את בנייתה של הארץ ואת חידוש הקשר בין העם לארצו. מדי שבוע נבחר לעצמנו שניים-שלושה קטעי קריאה, אותם נמצא בשער תשעה באב שבסידור התפילה שלנו, ונשלב אותם בתפילת ערבית או בשחרית לשבת.

במקום לקרוא לשבתות אלה "תלתא דפורענותא" נקרא להן "שבתות בנין הארץ" או, אם נרצה, "שבתות אתחלתא דגאולה". במסגרת זו יודגש הרעיון החשוב של החיים בארץ, למרות הקשיים שהיא מציבה בפנינו. יודגש הקשר שבין האדם לאדמתו וכי ארץ ישראל אינה נקנית בקלות, אלא במאמץ.

מתוך ראיה זו אני מציע לשנות את סדר הקריאה בהפטרות והוא יהיה כדלקמן: שבת פנחס או מטות - הפטרתה בזכריה ז' א-י, שבת מסעי או מטות מסעי - הפטרתה בזכריה ח' א-יט, שבת דברים – הפטרתה (כמסורת) בישעיהו א', כא - ב', ג'.

שבתות "אתחלתא דגאולה" תהיינה שבתות מיוחדות לתנועה ליהדות מתקדמת בחינת בעל הנס המכיר בנסו, ותקוותי היא שעוד יבוא היום ועם ישראל כולו יהיה מסוגל לשנות בתפילה, כמתבקש בתקופה זו של ההיסטוריה היהודית החדשה,  ומתוך הבנה שמנהגם הגלותי של אבותינו איננו חייב להיות מנהגנו.