כל ההתפתלויות הדרשניות המנסות להעניק רלוונטיות ליברלית לתשעה באב הן פתטיות. אסור להתעלם מן הבעייתיות העכשווית שהמועד הזה מייצר. עם הקמת מדינת ישראל ועם כיבוש העיר העתיקה נסתיימה הכמיהה המסורתית שאפיינה את תשעה באב. אנו חיים בארץ, ירושלים בידנו, ניצבת במרכז סכסוך דמים מתמשך עם שכנינו. מי שבוחר למקד את זיכרונו בבית המקדש בוחר לחבור אל התוכנית הריאלית של קנאים הזויים להקמתו של בניין ספציפי על חורבותיו של מסגד אל אקצה. צריך להסתכל לתשעה באב ישר בעיניים ולהגיד לו סליחה אבל לא.

זיכרון תל אביבי
"מה איבדנו שם?" שואלים התל אביבים (כינוי מאד לא מדויק לקבוצה החילונית הליברלית והמשכילה בחברה הישראלית) בבוקר תשעה באב בין לגימת אספרסו ונגיסה מהקרואסון שבבית הקפה השכונתי. "כאילו, מישהו כאן בעד חידוש עבודת הקורבנות?"
תל אביב, כמשל אולי לתרבות החילונית הנתפסת כריקה, היא עיר בעלת עניין מצומצם אף בעברה שלה עצמה. עיר המביטה קדימה, אל היום הבא, אל הגאדג'ט הבא. עברה נזנח, מתכסה מלח וחלודה, עד שיתפורר לחלוטין בין הלחות לחמה הקופחת. היה בניין ואיננו? ודאי פינה את מקומו לחדש וטוב ממנו. בכל אופן, אם מדובר ברצון לבנות בניין חדש הרי שסטודנטים או חברת סטארט אפ נראים דיירים רצויים הרבה יותר מאלוהים שבטוח שמיד לאחר שיכנס למשכנו החדש ימשוך לסביבה טיפוסים בעייתיים ויוריד את ערך הדירות באזור. בניינים תל אביביים עוד יכולים לזכות בתשומת לב מקומית, אך בניין השוכן מזרחה מנתיבי איילון? באותם מרחבים חסרי צבע ועניין, חסרי קיום? בירושלים? העיר המרתיעה הזאת, השסועה בין אלו שאין מאוסים מהם בעיני התל אביבים, קיצונים דתיים שאינם מבינים שקפוצ'ינו בשדרות רוטשילד בתשעה באב אינו ביטוי לנהנתנות או דווקאות, אלא הצהרה של נורמאליות מול טירופם הדוחה.
תחי תל אביב, יחי האספרסו. הידד לספסל המוצל בשדרה הזוכר רק את הכלב שרחרח בו או את הנערה המעלעלת בעיתון, שאינו זוכר דבר על קידוש השם, בחירה או סגולה.

שינוי שלא ניתן להתעלם ממנו
האם יכול להיות שתשעה באב הפך לאידם של טיפוסים הזויים ומסוכנים המתאווים לפוצץ מסגדים, לשחוט חיות, ולדחוק במשיח בחוצפה למען יגיע ויעשה שפטים בערבים. האם לא הפך מועד זה, שלא בטובתו, למעלה ריח רע של פוליטיקת שוליים ימניים? 
ניתן לטעון כי זוהי ראייה צרה של תשעה באב. הרי לאורך הדורות לא צוין מועד זה באופן מיליטנטי ולאומני. בשנות הגלות היה תשעה באב מוקד בלוח השנה לכמיהה לסיום הגלות והשיבה לארץ. הרי הקינות המאפיינות את היום כה עדינות ופותחות מוצא רגשי לתחושות געגוע וכיסופים. מדוע שלא נדרוש, כמנהגנו, את תשעה באב? נשוחח על הפגם, על חוסר השלמות בחיינו, על חורבן במובן האישי האוניברסאלי או של המציאות  הישראלית היום. כבר במדרש, דרך הקבלה ועד החסידות, בניין בבית המקדש נתפס כביטוי של תיקון עולם. חנוכת המקדש היא ביטוי של גאולה אוניברסאלית, הקשורה בסילוק מחיצת החטא וביטול מצב הפירוד בעולם. בית המקדש הוא המקום בו מתאחדים השמיים והארץ. על פי האגדה סולם יעקב ניצב  בשער השמיים במקום בית המקדש. האבן ששם יעקב למראשותיו היא אבן השתייה, "מרכז העולם". ניתן להתייחס אל בית המקדש לא כבניין פיזי שיש להקימו על חורבות מסגד אל אקצה. בית המקדש יכול להיות מהות רעיונית, מרכז זיכרון רוחני משותף שלא קיים היום, מקום שיהיה מקובל על קבוצות שונות כמקום המחבר אותנו לעבר משותף, לאותו זיכרון קולקטיבי אותו איננו מצליחים להעמיד.

בית המקדש – סמל אליו יש להפנות את הגב
כל אחת מן האמירות שלעיל  טובה וראויה לכשעצמה אך נראה לי כי טעות לחבר דרשנות שכזו לתשעה באב.  אסור להתעלם מן הבעייתיות העכשווית שהמועד הזה מייצר. עם הקמת מדינת ישראל הכמיהה לארץ ולירושלים קבלה משמעות חדשה. אנו חיים בארץ, ירושלים בידנו, ניצבת במרכז סכסוך דמים מתמשך עם שכנינו. בסיטואציה הזו מי שבוחר למקד את זיכרונו בבית המקדש וחורבנו בוחר באופן טבעי לחבור, גם אם שלא מדעת, אל התוכנית הריאלית המקדמת את קימומו של הבניין הספציפי. מה נותר ממשמעות היום הזה אם אנו יושבים במדינת ישראל העצמאית משנת 1948, ומשנת 1967 הר הבית בידינו?

תשעה באב לא אשם בהידרדרותו וכבר נאמר שהוא לא תמיד היה כזה. המציאות ההיסטורית השתנתה ושינתה אותו, ושום פלפול רוחני לא ישנה את החיבור הישיר בין הקנאות הדתית של היום לקנאות הדתית של שנת שבעים. לפני שנים הציע מנחם  בגין לציין את יום השואה בתשעה באב, הצעה מצוינת שהייתה גואלת את המועד הזה מהידחקותו לפינה הלאומנית דתית, אך הצעתו נדחתה.

לדעתי, אין לראות בחיוב צום או נקיטת מנהגי אבלות אחרים בתשעה באב, או כל הנהגת טכסים בעלי משמעות רגשית המצפים ולו באופן המרוחק ביותר לבניינו המחודש של בית המקדש. יש להתנגד לשילובו של היום הזה בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שילובו של סמל לאומי פיזי המגביר את המתח בין היהדות לאסלאם.

האם אין העמדה החד משמעית הזו עומדת בניגוד לניסיון להעלות את הקולות השונים מן העבר ללא השיפוט העכשווי והמיידי שלנו? האם אותו שאון מתלהם ומתכתש, אותה תערובת דם אחים ודם חיות שפוך על מזבחות ואולמות שלהבות אש מטפסות במעלה קירותיהם אינם חלק ממי שאנו, יחד עם כל מסורת הגעגוע והכיסופים אותה הזכרנו, שנקשרו בתשעה באב?

המרד הגדול וחורבן בית המקדש אכן צריכים להיות אלמנט בחיי הקהילה הזוכרת. אלו אירועים היסטוריים חשובים ומעניינים שראוי כי יילמדו וייחקרו. אך כדי לאמץ את הזיכרון הזה אל ליבנו ולשלבו כחלק מחיינו הזוכרים באופן רגשי, לא מספיקה זווית  חדשה, יצירתית ורעננה ככל שתהייה, יש צורך ברה-קונסטרוקציה רדיקלית שספק גדול אם גם לה תאפשר המציאות האלימה שלנו לחיות.