עמים רבים מתארים את ראשית התהוותם באגדות פלאיות, המספרות על מעשי גבורה וניצחונות נועזים. לעומתם, העם היהודי בחר לציין ולהדגיש כי ראשיתו הייתה דווקא בבית העבדים. מאז אנו חוגגים מדי שנה את חג הפסח ובכל פעם מנסים לחוות מחדש מעט מן הכאב, הסבל וההשפלה שבעבדות.

הנביא יחזקאל מתאר את הקשרים בין ישראל ואלהים כקשר בין אב מאמץ לבתו שהופך, עם התבגרותה המינית, לקשר של נישואין בין אשה בוגדנית לבעלה הקנאי. תיקון הקשר הזה ייעשה, לדעת יחזקאל, ע"י החזרת האשה אל מקומה הראשוני כנחותה ונשלטת, המקבלת על עצמה בשתיקה ובהכנעה את עול אביה-בעלה:  "והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ה'. למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם אדני ה' " (יחזקאל ט"ז, 62 – 63). בין בני הזוג נכרתת אמנם ברית מחודשת ומתוקנת, אך היא מבוססת על אותו מערך כוחות עליו נבנו יחסיהם הכושלים מלכתחילה – היררכיה שאינה מבטיחה טוב. גם הנביא הושע משתמש במערכת יחסים של זוג נשוי כמראה לשקף בה את יחסי אלהים וישראל - האשה הזונה בוגדת ללא הפסק בבעלה הקנאי, לאחר שזה טיפח אותה והרעיף עליה מתנות לרוב. אולם הושע שונה מיחזקאל. החידוש המשמעותי שלו טמון בהבנה פסיכולוגית מרתקת: זוגיות שבורה לא תתוקן ע"י שינוי באחד מבני הזוג בלבד.

תיקון של מערכת יחסים מעורערת ייתכן רק על-ידי עבודה משותפת והשתנות של כל המעורבים בה. הושע מתאר את הנישואין המחודשים בין בני הזוג כבנויים על בסיס שונה בתכלית מאלה הראשונים: לא עוד יחסים של כוח, עליונות ושליטה, לא עוד "בעל", מעתה – "איש": "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב'- 18). תיקון כזה של המערכת הזוגית, בין במישור האישי (הושע ואשתו) ובין במישור הדתי (אלהים וישראל), מובילים על-פי הושע לתיקון עולם במשמעות קוסמית כמעט: "והסִרֹתי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם. וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח." (שם, פס' 19 – 20).

התיקון עליו מדבר הושע אינו רק תיקון דתי של היחסים בין ישראל ואלהים אלא גם תיקון כללי של היחסים בין כל בריותיו של הקב"ה – צמחים, בעלי-חיים, בני אדם, גרמי השמים וכו'. פשט הביטוי "שמות הבעלים" מכוון לשמות האלילים הכוזבים אחריהם הלכו ישראל, אבל מן ההקשר הרחב של התיאור הגאולי, נדמה לי כי יש לו משמעות נוספת: לעתיד לבוא, יסיר אלהים מפינו את מושג הבעלוּת, ועל-ידי כך ישכין שלום בין כל ברואיו. לא עוד יחסי כוח בין "בעל" ו"אישה", אלא יחסי זוגיות שוויונית; לא עוד יחס בעלות של האדם על האדמה, אלא ברית שיש בה שיחה ומענה הדדיים: "אענה את השמים והם יענו את הארץ. והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל". כאשר ייעלם מושג הבעלות מן השפה, ייעלם עימו אי השוויון בעולם כולו, יבוטלו ההיררכיות וישררו שלום ושגשוג.

במרכזה של מגילת רות עומדת מערכת יחסים יוצאת דופן בין שתי נשים: רות ונעמי. הן אינן שוות מעמד בסיפור – אחת מבוגרת, השניה צעירה; אחת יהודיה, בת בית במרחב הסיפורי והשניה נכרית. למרות אלה, מערכת היחסים הנבנית ביניהן אינה מבוססת על יחסי כוחות, בעלות או קניין. הפסוקים המתארים את התקשרותן זו לזו מרגשים ועדינים: "… כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר" (רות א, 16 – 17).

דבריה של רות לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי", דומים להפליא לדברי הנחמה של אלהים בפי הושע: "ורִחמתי את לא רֻחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי". מה שאצל הושע מופיע כתיקון לעולם מקולקל, נמצא ביחסי רות ונעמי מלכתחילה: שתי נשים בנות לאומים שונים, ממעמדות שונים, כורתות ביניהן קשר שיש בו מחויבות הדדית, חברות עמוקה ושיתוף פעולה שבו כל אחת תורמת את קולה  למען השירה ההרמונית. ההיררכיה ביניהן מתבטלת וברית השותפות תורמת להבאת חיים חדשים ולהולדת המשיח.

הזוגיות והקשרים הבין-אישיים משמשים אצל יחזקאל והושע כמשל, בעוד הנמשל הוא היחסים בין ישראל ואלהים. מגילת רות אינה עוסקת במשלים, אלא מדברת ישירות על החברה האנושית ועל הקשרים שיכולים וצריכים להתרקם בתוכה: התקשרוּת שבבסיסה אהבה ולא כוח, אישוּת ולא בעלות, שותפוּת ולא קניין. אלה הם הצעדים הראשונים בדרך לתיקון העולם.